בדבר תורה לפרשת "מקץ" הרב ג'רמי מילגרום מביא שלושה וידויים בסיפורי יוסף, שמלמדים אותנו מי שותק ותומך בדיכוי, ומי שותק ומתנגד לו. ובתוך כך, אנו למדים על שתיקה ככלי לשינוי ושימור המצב.
שלושה וידויים בסיפורי יוסף:
- יהודה מתוודה על העוול והאשמת השווא שגרם לתמר כלתו;
- שר המשקים מתוודה על ששכח את בקשתו של יוסף לערב את פרעה בשחרורו ממאסר;
- יהודה מתוודה על חטאי האחים.
חטאו של שר המשקים מתגמד לעומת האחרים – בסך הכל, הוא שתק מול עוול שעשו אחרים. בדיוק כמונו.
מי בינינו הרס בית בחייו
הלוואי שאני טועה, אבל רוב הסיכויים שאין בין קוראי דבר התורה הזה, מי שהרס בית למי שבנה ללא אישור (שלא ניתן להשגה), או כענישה קולקטיבית "לצורכי הרתעה", או שירה למוות באדם שלא היווה סכנה.
רשימת הפגיעות בזכויות האדם שלנו נגד הפלסטינים ארוכה, ולא רק שאיננו מצליחים לארגן מחאה משמעותית נגד העוולות האלה, אנו אף נוטים לפקפק בזכותם של אחרים לעשות. במיוחד אם מדובר בצעדי מחאה לא אלימים, כמו חרם על קניית מוצרים מאדמות גְּזוּלוֹת ומשיכת השקעות.
בימים ההם, בזמן הזה:
"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו את צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת.”
אמנם אחרים הפכו את גן העדן שלנו לגהינום, אבל אנחנו בשתיקתנו מקיימים אותו. בוא נשנה את המצב ונאיר את חנוכה במימוש זכויות האדם.
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
בתמונה למעלה: CC0 Public Domain
