הרשעת רוצחי אבו ח'דיר על רקע מדיניות הריסת בתים סלקטיבית מקדמת מדיניות של איפה ואיפה בין יהודים וערבים ›

בתצלום: ביקור הניחומים של חברי וחברות "תג מאיר: אור במקום טרור" אצל משפחת אבו-ח'יידר בשועפט. צילום: תג מאיר, פייסבוק
בתמונה: ביקור הניחומים של חברי וחברות "תג מאיר" אצל משפחת אבו-ח'יידר בשכונת שועפט במזרח ירושלים.

אחרי הקראת פסק הדין של הטרוריסטים היהודים שרצחו את מוחמד אבו ח'דיר ז"ל, תהה אביו מדוע לא הרסו את בתי משפחות המורשעים.

זעקתו מחייבת אותנו להביט שוב על הנוהג הזה. הריסת בתי משפחות מחבלים היא פרקטיקה פסולה כשלעצמה – כענישה קולקטיבית וכענישה לא יעילה שאף עשויה להביא לנקמות על פי דו"ח של הצבא בעניין – אבל יש לה מימד רע נוסף: היא מקדמת עוד יותר את מדיניות האיפה ואיפה בין יהודים וערבים ומנכיחה אותה.

בשנות ה-90 עצרו את הנוהג הזה של הריסת בתי משפחות מחבלים אחרי פעולות הטרור של המחתרת היהודית. זה מצביע על חוסר הנכונות של מערכת האכיפה ליישם עונש דראקוני זה בצורה שיוויונית.

עוד על הפרקטיקה של הריסת בתים:

אודות רבנים למען זכויות האדם

רבנים למען זכויות האדם הוא הארגון היחיד בישראל המשמיע את קולה של המסורת היהודית בתחום זכויות האדם. הארגון נוסד בשנת תשמ"ט (1988) ומונה מעל מאה חברים – רבנים מוסמכים וסטודנטים לרבנות.