בדבר תורה לפרשת "וישלח" הרב רון קרוניש קורא מחדש את המפגש בין יעקב ועשיו. הוא עושה שימוש בסיפור הפיוס דווקא בכדי לתת לנו מפתח לצאת מתוך האירועים הא

בתמונה: המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו אייץ, 1844.Francesco Hayez [Public domain or Public domain], via Wikimedia Commons

בדבר תורה לפרשת "וישלח" הרב רון קרוניש קורא מחדש את המפגש בין יעקב ועשיו. הוא עושה שימוש בסיפור הפיוס דווקא בכדי לתת לנו מפתח לצאת מתוך האירועים האלימים בישראל ובפלסטין.

אלימות בין אחים השונאים אחד את השני ואפילו ההורגים אחד את השני – בשבועות האחרונים אנו עדים לאירועים בישראל ובפלסטין – איננה חדשה בארץ התנ"ך. ספר "בראשית" מלא בסיפורים כאלה. עם זאת הסיפורים על התפייסות בין אחים בתנ"ך נדירים. לכן פרשת השבוע יוצאת דופן וחריגה.

פרשת השבוע שיהודים בישראל ובעולם יקראו בשבת הקרובה ידועה בשם "וישלח" ("בראשית" פרקים 32:4-37:0) אנו מוצאים סיפור מעורר השראה של פיוס בין אחים. בתחילת פרק 33 יעקב רואה את עשיו מגיע מלווה בארבעה מאות גברים. באופן טבעי יעקב פוחד. הוא מחלק את ילדיו בין נשותיו לאה ורחל ומתכונן לגרוע ביותר. יעקב הולך לברך את עשיו וקד שבע פעמים, מתוך פחד, או כבוד ואנו מופתעים מרגע המפגש ביניהם.

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (בראשית ל"ג: 4).

בתורה שממנה אנחנו קוראים בבתי הכנסת שלנו, המילה וַיִּשָּׁקֵהוּ מסומנת על הקלף בארבע כוכביות. זה הוביל פרשנים קלאסיים להציע פרשנויות שונות של הטקסט התמוהה הזה.

האם נשיקתו של עשיו היתה כנה? האם התכוון לכך? האם לאחר כל כך הרבה שנים, מטרתו היתה לתקן את מערכת היחסים עם אחיו?

By Vince Musi / The White House [Public domain], via Wikimedia Commons

בתמונה: ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון בעת חתימת ההסכם, 13 בספטמבר 1993 By Vince Musi / The White House [Public domain], via Wikimedia Commons

מה היו המניעים של עשיו

לדברי רש"י גדול הפרשנים מימי הביניים:

קיימות חילוקי דעות בעניין זה: יש לפרש את הכוכביות שעשיו לא נישק את יעקב בלב שלם (אבל קיימת דעה נוספת) הרב שמעון בר יוחאי אומר… ידעו שעשיו שנא את יעקב. עם זאת רחמיו עברו והוא נישק אותו מכל הלב.

פרשנות קלאסית נוספת, בראשית רבה מסכימה כי מניעיו של עשיו לא היו טהורים ועושה זאת על ידי שימוש במשחק מילים על המילה "לנשק". במקום לבוא לנשק אותו, המדרש טוען שעשיו בא לנשוך אותו, שכן עשיו הוא במהותו אדם רשע, לכן לא ניתן לסמוך עליו. (בעידן העכשווי שלנו, אנשים רבים חשים את אותו הדבר לגבי יאסר ערפאת, כשהוא לחץ את היד של יצחק רבין על מדשאת הבית הלבן בתאריך ה-13 בספטמבר 1993, בטקס ההיסטורי של החתימה על הסכמי אוסלו, שהיה אמור להיות רגע גדול של פיוס בין שני עמים מנוכרים).

מדרש מפורסם נוסף: אבות דרבי נתן מתייחס לפרשנות של "בראשית רבה" ואומר שכל מה שעשיו עשה אי פעם היה מונע על ידי שנאה, פרט לפעם זאת שבה הונע על ידי אהבה.

ובכן היו חיבוק ונשיקה אמתיים או לא? היה זה רגע של פיוס בין אחים? האם זה הוביל למערכת יחסים חדשה לגמרי בין שני האחים המנוכרים?

לדברי הרב הגדול של המאה ה-19, שמשון רפאל הירש, שחיבר פירוש מרתק לתורה:

הנשיקה הזו והדמעות האלה מראים לנו שעשיו היה צאצא של אברהם. בעשיו יש משהו פראי יותר מסתם צייד. אחרת, איך היתה לו היכולת לחגוג את התפתחות המין האנושי (שלמעשה עשו הרומאים)?

הרב הירש מוסיף פרשנות משמעותית עכשווית מדהימה על עשיו:

החרב לבדה היא פשוט כוח גולמי שאינה מסוגלת לעשות זאת. אבל גם עשיו בהדרגה זורק את החרב לצד, והופך בהדרגה לאנושי. לעשיו יש את ההזדמנות, ולא רק כלפי יעקב להראות שעקרון האנושיות מתחיל להשפיע עליו. כשהחזק מכבד את זכויות החזק, זה הגיון בריא. במיוחד כשהחזק, כמו עשיו כאן, נופל סביב צַוָּארוֹ של החלש וזורק את החרב האלימה הרחק הרחק – מוכיח שהצדק והאנושיות מנצחים!

אלו מילים ראויות לציון של רב אורתודוקסי מודרני. הלוואי שיותר רבנים מודרנים בישראל ילכו בעקבות חוכמתו של הרב הירש.

אז ועכשיו

אנו קוראים עכשוויים את הסיפור המקראי רק יכולים לתהות: האם הפיוס בין יעקב לעשיו הוא אירוע רגעי? האם הפיוס יעבוד לטווח הארוך? ובמצבנו העכשווי, מיהו יעקב ומיהו עשיו? מי החזק ומי החלש? או אולי שניהם חזקים וחלשים בו זמנית? בסיפור התנכ"י הם הולכים בדרכים נפרדות. ההפרדה הופכת לערוץ מבצעי. השלום לא מגיע, אבל שביתת הנשק הושגה.

היום, ישנם אנשים שיכנו זאת "דו קיום". כל קבוצה חיה בנפרד. כל עוד אתה לא יורה עלינו טילים, אתה יכול לחיות שם בעזה, בגדה המערבית או בכל מקום אחר. נוכל לחיות את חיינו בנפרד. או בתוך מדינת ישראל – המיעוט הערבי והרוב היהודי בדרך כלל חיים בנפרד. שילוב הוא לא הדגם הנורמטיבי במדינה, כמו במדינות מערביות אחרות.

עם זאת בהקשר העכשווי שלנו, אנו עדים לכמה תהליכים יוצאי דופן: הדבר החשוב ביותר הוא הפיוס הגדול בין העם היהודי (בני ישראל, לשעבר "יעקב") לעולם הנצרות (במסורת היהודית עשיו הפך לאדום שמסמלים את הנצרות), במיוחד עם הכנסיה הקתולית. זוהי אחת ההתפייסויות הגדולות בהיסטוריה האנושית.

האחות מורין קיוזיק, חברת אחיות ציון בירושלים, וחברה בוועדה המייעצת של המועצה הבין-דתית פגשה את האפיפיור פרנסיס בכנס הבינלאומי של הוועדה הבינלאומית של נוצרים ויהודים (ICCJ) ברומא במאי, השנה [2015], בה היא ייצגה את המועצה הבין-דתית, היום מחלקה של רבנים למען זכויות האדם.

למעשה בשנות השישים מנהיגים דתיים, נוצרים ויהודים, התחבקו והתנשקו בוותיקן ומאז היו בדיאלוג אמיתי ברוח של אמון וכבוד הדדי ב-50 בשנים האחרונות. זהו המעשה המשמעותי ביותר של הפיוס בין קהילות דתיות בעולם המודרני שאני מכיר. זוהי הסיבה מדוע יהודים וקתולים בישראל וברחבי העולם, מציינים בגאווה את ה"נוסטרה אטאטה" – מסמך מה-28.10.15 שהוביל את העידן החדש של דיאלוג, עם כנסים וימי עיון רבים ומיוחדים*.

המערכה הגדולה השנייה, בת זמננו של פיוס, היתה עם ביקורו של סאדאת בירושלים, נאומו בכנסת ויוזמתו לכונן שלום עם ישראל. השלום הזה קר. אפילו אם שלום קר, הוא נמשך לאורך כל השנים הללו.

ושלישית היתה לחיצת היד (לא חיבוק או נשיקה!!), בין יאסר עראפת ליצחק רבין ע"ה, בעת חתימה על הסכמי אוסלו המפורסמים, על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993. הכוונות היו טובות, אבל תהליך הפיוס התעמעם, פחת מאוד וכמעט נעלם במשך ה-22 שנים שלאחר מכן.

אף על פי, אני מאמין שאנחנו צריכים לקוות שהפיוס בין יהודים-ישראליים וערבים-פלסטינים יהיה אפשרי בזמננו, גם אם זה לא נראה אפשרי כרגע.

שבת שלום,

הרב רון קרוניש