"כבר בקיץ זה, אני חוששת משני האירועים האלה: שחרורו של בני אל עולם הלחימה הצבאית הישראלית והסלמה של הסכסוך עקוב הדם הזה שבין בני דודים, אותו אנו מכנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני." CC: Public Domain – Pixabay – Shafman
בדבר תורה לפרשת השבוע "תולדות" הרבה חביבה נר דוד מתחילה באקטואלי, בחיבור שבין האבל על נפגעי הטרור היהודי והפלסטיני, ובין האישי, גיוס בנה [שייבדל לחיים ארוכים] לצה"ל. רבקה פונה אל אלוהים בחיפוש אחר תשובות: כיצד הוא יכול לסבול שני אחים [שהם ילדיו] שנלחמים עוד בעודם ברחם?
בין הפוליטי לאישי
התבקשתי לכתוב את הטור הזה ביום בו איתם ונעמה הנקין נרצחו מול עיניהם של ארבעת ילדיהם בידי מחבל פלסטיני. המועד האחרון להגשת הטור היה החמש עשרה באוקטובר, היום בו בני היה אמור לקבל את הכומתה האדומה שמציינת את סיום הטירונות ותחילתו הרשמית של השירות שלו כצנחן קרבי.
כבר בקיץ זה, אני חוששת משני האירועים האלה: שחרורו של בני אל עולם הלחימה הצבאית הישראלית והסלמה של הסכסוך עקוב הדם הזה שבין בני דודים, אותו אנו מכנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר בחודש יולי הוצת ביתה של משפחת דוובאשה על ידי טרוריסט יהודי ונהרגו ההורים ושני ילדים, חששתי שזו תהיה התוצאה. היו טרור, שנאה ונקמה באוויר.
"בחודש יולי הוצת ביתה של משפחת דוובאשה על ידי טרוריסט יהודי ונהרגו ההורים ושני ילדים"
"איך אלוהים יכול לסבול שני אחים שנלחמים עוד בעודם ברחם רבקה?"
אז הנה אני כאן, מתבוננת בפרשת תולדות וכבר בפסוקיה הראשונים מוצאת את רבקה במצב של יאוש הדומה לשלי. היא הרגישה את תאומיה נלחמים ברחמה; מתוך החשש מהעתיד לבוא היא קראה: "…למה זה אנכי"? (בראשית כ"ה, 22) דרך העדשה של המצב הנוכחי שלי אני מפרשת את משמעות דבריה כך: "לאנושות הזאת אני קיימת? בשביל זה אנחנו מביאות נשמות חדשות לעולם? כדי שאח ילחם באחיו?"
רבקה פונה אל אלוהים בחיפוש אחר תשובות, אלו גם ילדיו. איך אלוהים יכול לסבול שני אחים שנלחמים עוד בעודם ברחם? אלוהים מספר לרבקה: שתי אומות נמצאות בביטנך, כשיוולדו הם יפרדו ואחד יהיה חזק מאחיו והבכור ישרת את הצעיר.
במילים אחרות, זוהי דרכו של העולם. אחים ילחמו באחים. אבל אל דאגה. יהיה אחד נבחר, יעקב, שינצח בסופו של דבר. נראה שהדברים מביאים לרבקה נחמה כלשהי, משום שהיא משלימה עם המצב ומתאימה את עצמה למערכת. למעשה היא כל כך טובה בכך, שהבן המועדף עליה ועל אלוהים (יעקב) מנצח את הבן המועדף על יצחק (עשיו).
אבל אם השאלה של רבקה הייתה זעקה נגד סכסוך אלים, היא לא נענתה. למעשה, הפרשה כולה נותנת לנו עוד מאותו הדבר: שבטיות, כיבוש, טריטוריאליות וסחר חליפין בנשים.
אז הסתכלתי בהפטרה בחיפוש אחר תשובות. מלאכי שאל את אלוהים: "אמרת שאתה אוהב אותנו, אבל איך אתה אוהב אותנו?" תשובתו של אלוהים הייתה: "כן, אני אוהב את יעקב (ישראל) יותר מאת עשיו (אדום), אבל ישראל לא שומרים את הברית שלי. הם לא ממלאים אחרי החוקים שלי. הם חוטאים ונוטשים את מצוותי, פוגעים בטקסים והופכים אותם לריטואל חסר תוכן". אבל (אנו קוראים בסוף ספר מלאכי) אל תדאג, אלוהים ישלח את אליהו הנביא כדי להחזיר את ישראל לדרך הישר. ישראל עדין ישאר העם הנבחר.
עבור חלק תשובה זו מביאה נחמה. ישראל יצאו בסופו של דבר כשידם על העליונה. אנחנו הנבחרים לעבודת האל והוא יעזור לנו לחזור למוטב. אבל עבורי, זה נשמע כמו עוד מהשיבטיות הפטריארכלית שהובילה אותנו למצב העגום בו אנו שרויים כיום. כל עוד כל אומה תראה את עצמה כנעלה יותר, כ"נבחרת", ותהיה מוכנה להילחם עד המוות על מנת להוכיח זאת, אני חוששת שלא נצא ממעגל האלימות האינסופי שבו אנו תקועים היום.
לשנות את ההיסטוריה של רבקה
אבל מה היה קורה אילו רבקה באמת הייתה קוראת לאלוהים ומבקשת ממנו דרך אחרת? מה אם מלאכי היה מבקש לדעת לא אם אלוהים אוהב את ישראל, אלא אם אלוהים אוהב את האנושות? מה אם מלאכי היה מבקש מאלוהים להוכיח את אהבתו לכל האנושות על ידי הדגמה של דרך אחרת עבורה? דרך של שלום ואהבה, במקום של מלחמה ושנאה.
אם הגענו לנקודה בהיסטוריה בה אנו יכולים להעז לדמיין עולם בו גבר לא שולט באישה, אל אף קללתו של אלוהים בספר בראשית שהאיש ימשול באישה, אנחנו יכולים גם להעז לדמיין עולם בו איש לא נלחם באחיו? אנחנו יכולים לדמיין אלוהים עם טקטיקה טובה יותר לפתרון הסכסוך מאשר תיאולוגיה של עליונות?
התשובה שברצוני להציע היא רחם תנ"כי אלטרנטיבי לאחד שבו יעקב ועשיו נאבקו- הרחם המימי, הקדמוני, האלוהי, בו כל אחד הוא שלם וכל אחד הוא שלום. המקום בו כולנו מחוברים, כולנו המים וכולנו האלוהים.
זה נכון שמהמקום הזה של האחדות, העולם הדואלי, הלא מושלם והמנופץ שלנו נולד. אבל בסיפור הבריאה לפחות יש תקווה. לפחות יש רחם אליו אנו יכולים לחזור, אליו אנו יכולים לשאוף להתחבר מחדש. נאמר לנו בבראשית1, 9-10, שאלוהים ציווה את המים להיקוות (מהשורש ק-ו-ה) לבריכות שאלוהים קרא להן ים. זה מה שאנו מכנים היום המקווה, אוסף של מים שבו אנו מוזמנים לטבול את עצמנו באופן מלא על מנת לחדש את התקווה שלנו שיום אחד יוכל להיות שלום, שיום אחד כל האנושות תוכל להיות מחוברת בבריכה של אהבה.
בירמיהו 14:8 אלוהים נקרא "מקווה ישראל", המקווה של ישראל. אני מניחה שירמיהו התכוון לאלוהים של מימי הרחם, לא לאלוהים של מלאכי או של תולדות, שבו התקווה היחידה לאנושות היא היררכיה וכיבוש. בואו כולנו נתפלל שהאנושות תגיע ליום בו יש לאלוהים תשובה טובה יותר עבור אלה מאתנו שאינם מרוצים מתשובתו לדילמה הקיומית של רבקה. אנו קוראים לאלוהים ביאוש וצער: אתה לא יכול לעשות יותר טוב מזה?!
שבת שלום,
הרבה חביבה נר דוד
בדבר תורה לפרשת השבוע #תולדות הרבה חביבה נר דוד מתחילה באקטואלי, בחיבור שבין האבל על נפגעי הטרור היהודי והפלסטיני, וממשי…
Posted by שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם on Monday, November 9, 2015
