הרבה דליה מרקס, בדבר תורה לפרשת "חיי שרה", מראה כיצד בתווך בין סיפור מות שרה ובין סיפור מות אברהם, מביאה התורה סאגה מפוארת, סיפור מסעו של עבד אברהם למציאת אישה ונישואיה של רבקה ליצחק. חיי רבקה ויצחקה מתגלים כמקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואין. בנוסף, אהבת יצחק ורבקה היא האהבה הזוגית, הראשונה מסוגה במקרא.

ציור של המפגש בין יצחק לרבקה. By James Jacques Joseph Tissot (1836 – 1902) (French) (Details of artist on Google Art Project) [Public domain], via Wikimedia Commons

הרבה דליה מרקס, בדבר תורה לפרשת "חיי שרה", מראה כיצד בתווך בין סיפור מות שרה ובין סיפור מות אברהם, מביאה התורה סאגה מפוארת, סיפור מסעו של עבד אברהם למציאת אישה ונישואיה של רבקה ליצחק. חיי רבקה ויצחק מתגלים כמקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואין. בנוסף, אהבת יצחק ורבקה היא האהבה הזוגית, הראשונה מסוגה במקרא.

סיפור שידוכו של יצחק בא בפרק כד' הפרק הארוך ביותר בספר בראשית. מלבד עובדה זו, יש לו לסיפור עוד כמה קווי אופי ייחודיים: זוהי הפעם הראשונה שהמקרא מביא סיפור מפורט כל כך (כדוגמת סיפורי יוסף וסיפורי דוד הבאים בהמשך), והוא מופיע שלוש פעמים – תכניתו של עבד אברהם, ביצועה בפועל ולבסוף, סיפור המעשה למשפחתה של רבקה. מופיע בו גיבור אפי, שמחשבותיו, דעותיו ומעשיו נחשפים בפני הקורא בבהירות רבה, והלה אינו אלא עבד אברהם.

בסיפור זה אנו שומעים גם את התפילות הראשונות בתורה, ואף הן באות מפיו של עבד. הראשונה היא תפילה להצלחת משימתו: "ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (כד, 12); השניה, תפילת הודיה: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (שם, 27). זאת גם זאת, זו הפעם הראשונה שהמקרא מביא ברכת אדם לחברו: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (שם, 60).

רבקה ניגשת להשקות את אליעזר, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19 | James Tissot [Public domain], via Wikimedia Commons

רבקה הולכת אל הלא נודע

בנוסף, בסיפור זה אנו פוגשים את רבקה, האישה הראשונה שהתורה מלווה אותה מלידתה (כב, 23) ונעוריה ועד לזקנותה ומותה (שעליו לא מסופר בתורה). רבקה היא גם האישה האסרטיבית והפעילה הראשונה במקרא: היא נענית לפנייתו של העבד, שואבת מים שוב ושוב עד שהיא מרווה אותו ואת עשרת גמליו, ואף מזמינה אותו להתארח בביתה. היא עונה לשאלת אחיה לבן ואמהּ האם תלך מיד עם האיש במילה אחת והחלטית "אֵלֵךְ" (שם, 58), וכך היא עוקפת את ניסיונות משפחתה לדחות את הזיווג. כאברהם בשעתו, גם היא נענית לצו שקורא לה לעזוב וללכת וגם היא עושה זאת ללא היסוס. בנבדל משאר האמהות, היא זו שעושה את הצעד האקטיבי, עוזבת את ביתה ואת משפחתה והולכת אל הבלתי נודע, אל יצחק.

בסיפור זה אנו שומעים על השידוך הראשון במקרא. למעשה, זהו המקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואין – השידוך על תנאיו, האירוסין, מתן המוהר, וכניסת האישה לביתה החדש. מהלך העניינים נראה כאקראי אבל תפילות העבד וההתנהלות הפלאית כמעט לפי התכנית רומזות להתערבות אלהית שמאחורי הקלעים, בתואל ולבן אומרים לעבד: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב" (שם, 50). ובכל זאת הקוראים עוקבים אחרי התפתחות העניינים (ובעיקר כשאנו יודעים את טיבו של לבן בהמשך הסיפור…), משתאים ומייחלים כעבד אברהם בשעתו.

לכאורה, שידוך תועלתני בין שני בתי אב יש כאן, והוא אינו שונה מאינספור שידוכים שנעשו כמותו לאורך הדורות. ובכל זאת, לא רק נישואין דיפלומטיים היו נישואי יצחק ורבקה, לפנינו סיפור על אהבה. בפסוק האחרון בפרק יש ארבעה פעלים המעידים על התפתחות הקשר בין השניים והעמקתו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (שם 67). "וַיְבִאֶהָ" – ראשית יצחק מביא את רבקה אל ביתו, או נכון יותר אל אוהלה של אמו כנהוג, ומיד "וַיִּקַּח" אותה, כלומר קיים אתה יחסי אישות, האהבה באה רק אחר כך "וַיֶּאֱהָבֶהָ" כאהוב איש את אשתו אבל היחסים הופכים אישיים ואינטימיים יותר, עד כדי כך שנאמר על יצחק "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". ביטוי זה מעניין הוא ומותיר פתח לפרשנויות פורות, אולי הנחמה הזו שהביאה האהבה איפשרה ליצחק לסלוח לאביו, ובהמשך לקבור את אותו ביחד עם אחיו, עם ישמעאל.

רבקה פוגשת ביצחק | Giovanni Antonio Pellegrini [Public domain], via Wikimedia Commons

אהבת יצחק ורבקה

אהבת יצחק ורבקה היא אהבה זוגית, הראשונה מסוגה במקרא. בכל המקרא מסופר רק על עוד שני מקרים מובהקים של אהבה זוגית. כוונתי היא ליעקב שאהב את רחל (בראשית כט, 19, 30) ולאלקנה שאהב את חנה (שמו"א א, 5). כאן יש להעיר, שעל אף שאנו עדים לפעלתנותהּ של רבקה ולהתלהבותהּ לעזוב את ביתה ולצאת לדרך חדשה עם עבד אברהם, אין אנו שומעים אחר כך על רגשותיה שלה כלפי יצחק. אך בכך אין פלא, נדיר לקרוא בתנ"ך על אהבת אישה לאיש.

ובכל זאת, דומה שגם רבקה חוותה רגש עז, שהיכה אותה ולו לרגע, בעת פגישתם הראשונה של בני הזוג: המצלמות מתמקדות ביצחק ההולך מבאר לחי רואי, השעה היא שעת בין השמשות, יצחק הולך לשוח בשדה (הוא מבקש לטייל, לשוחח עם נפשו או, כפי שפירשו חז"ל, להתפלל). האיש, שחווה טראומה איומה ועתה איבד את אמו, נושא עיניו מתוך סרעפי נפשו, והנה שיירת גמלים, ייתכן שהוא כלל אינו יודע שהיא נושאת את האישה שיועדה לו. המצלמה עוברת לרבקה, אף היא נושאת עיניה באותו רגע הר-גורלות, פניה אל הדרך החדשה שבה בחרה. והנה היא רואה את האיש, את יצחק. רבקה עדיין אינה יודעת שמדובר בחתן המיועד שלה, אבל התרגשות פתאום אוחזת בה.

הנערה, שלא איבדה שליטה מול הזר שפנה אליה בבאר ולא לנוכח בני ביתה התועלתניים, מועדת לרגע.המצלמה עוקבת אחריה כשהיא נופלת מן הגמל. נראה שרבקה נבוכה מתגובתה הספונטנית, ועל כן היא שואלת את העבד בהתנשאות נסיכית: "מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" (שם, 65). כשהיא מקבלת תשובה לשאלתה, היא מכסה את פניה בצניעות ומתנהגת כראוי לכלה צעירה. כיסוי הפנים הוא גם כניסתה של רבקה לתפקיד שיועד לה אבל אותו הרף עין (תרתי משמע), רגע הפליאה ואיבוד השליטה הוא מרגעיו המופלאים של המקרא.

יצחק ורבקה הם גם הזוג היחיד בין אבות האומה שהיו זוג מונוגמי. ועל אף העובדה שבערוב ימיו של יצחק, ניצלה רבקה את חולשתו והערימה עליו, הם מתוארים כזוג שפעל יחדיו. כאשר מתברר שרבקה עקרה, נאמר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, 11). בניגוד ליעקב ואלקנה, שעל אף שהמקרא מספר על אהבתם לרעיותיהם, תגובותיהם אינן משכנעות – יעקב אינו מגלה אמפתיה לכאבה של רחל ואלקנה מנחם את חנה בדרך מגושמת ולא רגישה – יצחק נוקט גישה פעילה ומתפלל לאלהים למען אשתו. תפילתו נענית אבל הנבואה על שני הגוים שבבטנה של רבקה ניתנת לרבקה דווקא, הדרשנית הראשונה בתולדות עמנו ולמעשה בתולדות האנושות כולה ("וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'", שם 23).

אכן הנערה הייתה "טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (שם, 16), והדברים אמורים אולי לא רק על יופיה, אלא גם על יכולת הראיה המופלאה שלה, זו שעמדה לה גם כשעיניו של יצחק כהו מראות. אבל אותו רגע נדיר של נשיאת עיניים הדדית, אותו רגע חולף הוא רגע שעשוי להפר עלילות ותכנונים. מה חשו השניים באותו מעמד לא נדע, ברור רק שרגע זה חודר את מהלך הדברים ואדיש לערכם של נישואין ממלכתיים ושל תולדות האומה, הוא עוצר להרף עין את סיפור המעשה של בני הזוג שמהם יצאו שני גוים, שני לאומים הממשיכים עד היום להיפרד זה מזה. נשיאת העיניים ההדדית מתארת רגע שיש בו נצח, רגע שאינו מכיר בבריתות, בגניאולוגיה ובמהלך ההיסטוריה. אבל עמים שבשורשי תולדותיהם מצויה נשיאת עיניים שכזו, חזקה עליהם שימשיכו לייחל לרגעים של מבט ישֵר.