בתמונה: אברהם, עיבוד לתחריט עץ מאת אפרים משה ליליין By Ephraim Moses Lilien אפרים משה ליליין. The original uploader was טיפש ט"ו בשבט at Hebrew Wikipedia (The Books of the Bible, German edition) [Public domain], via Wikimedia Commons
בדבר תורה לפרשת "לך לך" הרב דובי חיון בוחן את ההגירה של אברהם מאור כשדים וחרן לכיוון חרן. האם היא מאופיינת כבריחה וירידה או התחזקות ועלייה? מה הקשר בין המאבק של אברהם לפני כשלושת אלפים שנה לבין אופי הזהות היהודית כיום?
ללא כל הודעה מוקדמת, קלטה רוחו של אברהם את קול ה' המצווהו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). באותם ימים גר אברהם בחרן, שאליה נמלט בעזרת אביו, מאור כשדים. שנאמר בסוף פרשת נח:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:"
(בראשית, יא, לא).
באור כשדים אברהם נרדף עד צוואר, על כי הפיץ את האמונה באל אחד. לחרן הגיע בלית ברירה, כאדם נרדף. בחרן זכה למעמד מכובד, צבר רכוש רב ואף זכה להשפעה גוברת על האוכלוסייה. שכאשר הוא יוצא מסופר לנו: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן..".
והנה, לפתע פתאום קיבל אברהם פקודה שעקרה אותו מסביבתו החדשה שבה התערה. מדוע?
הלא ההצלחה האירה לו פנים כאן בחרן. וכי בכנען יצליח יותר?
האם ההגירה של אברהם משמעותה ירידה או עליה
מסתבר, שאין מדובר בהגירה נוספת בחייו, כי אם בעליה. לך לעצמך, בבדידות… בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים הייתה הימלטות לצורך הצלה, ולעומתה, במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה.
הבה נתאר לעצמנו את תמונת ההתרחשות. ללא צורך קיומי, ללא סיבה גלויה לעין, קם אברהם ומודיע לידידיו הרבים שהוא נוטש את העיר ואת מעמדו הרם בה, כדי לגור בארץ זרה לו. נטישת האדם המורם מעם הותירה בוודאי את רישומה על תושבי העיר התמהים ואינם מבינים מדוע הוא עוזב אותם. בעצם השתאות זו כבר השיג הקב"ה חלק ממטרתו. שכן, הליכתו של אברהם הייתה קריאת תיגר, העתידה להדהד מסוף העולם עד סופו.
זהו המרד השני של אברהם. את הראשון הכריז בעצמו, במאבק שניהל נגד התרבות האלילית ששלטה בימיו. זעם השלטונות הבריח אותו לחרן. בהליכתו מחרן ביטא את התנגדותו לשלטון עצמו, למושג "שלטון" כפי שנתפס באותם ימים.
צאתו לכנען הייתה מצעד מחאה שנערך על ידי אדם בודד, כיחיד ולא כעם. בה בשעה, שהכל ממהרים לקנות בארצותיהם זכויות אזרח, קם אברהם, מבלי שאיש יכפה עליו, רק בציות לצו עליון, ומוותר על זכויות אלו.
עצם הליכתו זו זועקת באוזני אנשי עירו המשתאים, ובאוזני הדורות כולם, את המחאה הגדולה נגד שעבוד רוחו וגופו של האדם לצורת משטר כלשהי. הליכתו השיבה ליחיד את ערכו. הכריזה את האמת הבהירה שהיחיד הוא הבסיס של היהדות ושל החברה האנושית. והאדם, כל אדם, הוא בעל נשמה, בצלם אלוהים, ועל כן, הוא מטרה בפני עצמה, ולא רק אמצעי להשביע את תאוות השלטון של העריצים.
יחידי חתר אברהם נגד זרם בני דורו לעבר האמת הפנימית שלו, והוריש לאנושות את תכונת אומץ הלב להיות במיעוט. כיום, כשלושת אלפים שנה לאחר מכן גם אנו צאצאיו מצווים להמשיך ולהיאבק נגד שיעבוד רוחו וגופו של כל אדם, גם כשאנו במיעוט.
שבת שלום,
הרב דובי חיון