בתמונה: הרב קובי וייס
האיומים ביטחוניים מצד אחד ושכרון כוח מצד שני עלולים להביא להשטחת זהות האויב , לאיבוד צלם אנוש ולפגיעה בזכויות האדם. נשמע מוכר? עיון של הרב קובי וייס בפרשת השבוע "כי תצא" מגלה את התופעה במלוא עוצמתה ואת ההתמודדות והתיקון המקראיים.
פרשת השבוע שלנו פותחת במצווה חריגה ביותר, נביא אותה כלשונה:
"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ." (דברים כא, י-טו)
חריגותה של המצווה בכך שיש בה קבלה של חולשה האנושית וכלשונם של חז"ל "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". כלומר במצב האוטופי אותה אישה יפת תואר הייתה אסורה לחלוטין, אולם התורה מבינה את חולשת הלוחם במצב המלחמה ומקבלת בדיעבד אונס שבויה… ובתנאי שמרגע זה ואילך ימלא אחר סדרת הוראות שרק בסופה יוחלט האם יוכל לשאת אותה לאישה.
חריגות זו חייבת בירור, שהרי כמעט בכל איסור מקראי ישנה התמודדות עם חולשת היצר והאדם מישראל נקרא להתגבר עליו. לא שמענו על מצווה בסגנון "והיה אם תקף אותך רעב ואכלת חזיר…השרה אותו במי סודה לשבוע ימים ולאחר מכן יוחלט האם תמשיך לזלול אותו אם לאו".
מדוע במקרה שלפנינו ישנה "הכלה" של חולשת האנוש בניגוד לכל מקום אחר בתורה. יתרה מכך, מדוע מצווה זו לא הפכה ל"בניין אב" ממנה ניתן ללמוד להקלה וקבלת הכישלון האנושי. מדוע ברור היה לפרשני התורה שמצווה זו היא חריגה?
על שאלות של מגדר בתוך התפיסה של המלחמה המקראיתהתשובות המקובלות הן שמדובר במצב מלחמה, מצב זה עצמו חריג, שהרי מהי מלחמה אם לא היתר גורף להרג ורצח. אין חוקים במלחמה ותחושת השחרור המוסרי משפיעה גם בנושא המיני. אם נוסיף לכך את המנהג הקדום לאנוס את נשות האויב הרי שברורה לנו האווירה החריגה שמולה מתמודדת המצווה. הקפדה על קדושת המחנה בתחום המיני באה לידי ביטוי בהמשך הפרשה במצוות המחייבת להוציא מהמחנה כל "איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה" .(ראה שם כג, יא)
ברצוני להציע רובד קריאה נוסף: המצב בפרשתנו אינו רק מלחמה אלא ניצחון במלחמה. האישה המדוברת היא חלק משלל "שנתנו ה' אלהיך לך". בקלות ניתן לפרש את הניצחון ואת השלל כמסר מאת האל על יתרונו המוסרי של העם וכהיתר לראות בנשים שנשבו מתנה אלוהית. הטעות של הלוחם אינה רק חולשת היצר אלא תהליך של רציונליזציה הרואה בניצחון היתר לנהוג באויב בצורה לא אנושית. על כך מגיבה מיד התורה בשורת צווים המאפשרים לאשת יפת התואר לנהוג במנהגי אבלות על משפחתה ובכך להדגיש את הצד האנושי שבה ואת חיבורה השבטי-זהותי. היא אינה מתנה – היא בן אדם!
בנוסף, כנגד ההחפצה המינית שנהג בה הלוחם היא נדרשת להתנוול, לבטל את סממני נשיותה; שערה הארוך וציפורניה המטופחות ולהביא את עצמה לנראות שאינה רק יופייה אלא עצם היותה בת אנוש.
הד ומראה לדברים אלו ניתן לראות במצווה אחרת בפרשתנו, אף היא נוגעת לדיני מלחמה. חתן אינו יוצא למלחמה שנה תמימה לאחר נישואיו, הוא נדרש לשמח את אשתו אשר לקח. (דברים כד,ה-ו). החתן ימצא עצמו במלחמה במצבים לא פשוטים, כנגד אשתו שנותרה בבית הוא ימצא מתחרות יפות ממנה בין שלל האויב. כדי להתמודד מול אלו קובעת התורה שיש לחתן לשמח במשך שנה עם אשתו אשר לקח, לבנות זוגיות אינטימית ועמוקה בבית, להבין שאשה אינה רק פרטנרית למין, אלא בת זוג לחיים. רק לאחר מכן ניתנת לו אפשרות לצאת למלחמה הכוללת התמודדות מול יצר הרע, מול השטחת האנושיות של האחר והאחרת, ולזכור את דברי המשורר: "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה".
המסר העולה מקריאה זו מגלה כי מאז ומתמיד "בעיות בטחון" ערערו את תפישת האנושיות של אוכלוסיית האויב. בשם הביטחון ובוודאי כאשר נראה היה שהניצחון בידינו קל מאוד לפגוע בזכויות האדם הבסיסיות של אדם ואשה. נדרשת התערבות מיוחדת של התורה, הן בהכנה מוקדמת והן בשעת מעשה כדי להחזיר את הערכים האנושיים שנפגעו למרכז הבמה.
שבת שלום,
הרב קובי וייס
מנהל תחום דיור ציבורי בארגון וממובילי בית המדרש לזכויות אדם במכללת עמק יזרעאל.
"בנוסף, כנגד ההחפצה המינית שנהג בה הלוחם היא נדרשת להתנוול, לבטל את סממני נשיותה; שערה הארוך וציפורניה המטופחות ולהביא את עצמה לנראות שאינה רק יופייה אלא עצם היותה בת אנוש. " זו פרשנות מאוד בעייתית. דווקא הריטואל המתואר הוא ריטואל טיפוסי של החפצה. לבטל את נשיותה בעיקר כדי להוציא אותה מן המרחב החופשי של הנשים המותרות, ולהפוך אותה להיות שלו מעוקרת מנשיותה.
הסיבה לרצונו של הלוחם באישה היא יופיה ועל כך מעיד שם התואר שלה "אשת יפת תואר". השיער והציפורניים הם סימן מובהק של נשיות וכפי שכותבת לאה גולדברג בשירה המפורסם סליחות : "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן".
אם כך הניוול מטרתו הברורה היא כיעורה של האישה ושבירת הסטראוטיפ שרואה בה הלוחם. כפי שאומר אברהם לשרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את …והרגו אותי המצרים ואותך יחיו".
הכיעור הוא מבחן ללוחם האם באמת מעונים בה כאדם או רק כחפץ מיני.