הרב נעמה קלמן בדבר תורה לפרשת "עקב" מסבירה מדוע אנו הולכים עם לוחות שלמים ולוחות שבורים. ילדי בני ישראל, הם אלו שנושאים את הלוחות השלמים והלוחות השבורים האלו. האתגרים בזמנים אלו, הם המחוייבות העמוקה ביותר של המסורת היהודית של חמלה וצדק.
זהו שבוע שזועק להפסקה ושתיקה. רגשות משולהבים, ולפעמים מילים חלולות שהציפו את התקשורת (הציבורית וחברתית). מאז הדקירות הנוראיות הפיצוץ, פציעות אנושות ורצח של שני בני אדם חפים. מה באמת עוד יכול להיאמר? הגענו לזמן של פחות מילים לשקט רב עוצמתי שיאפשר לנו לשמוע את בכיו של האחר. אז עם דו ערכיות גדולה, אני מציעה יותר מילים. וזה מפני שלענייני תורה ומילים יש חשיבות ולא רק למצוא נחמה ונוחות בימים האקטואליים והנושאים האלה.
"והיה עקב" המילים יכולות להיקרא כמו "על עקבים" או אולי צעד אחורה. להיכן שאנו צועדים יש השלכות. לכן, תסתכלו על צעדיכם כאילו אתם מאמצים את הבית עם אלוהים. אפילו הבעל שם טוב קרא את זה כ"ויהיה עקב", כאילו זה יהיה הסוף. כל מצווה שלך עלולה להיראות כמצווה האחרונה. צעד בזהירות. בהמשך הפרשה תימסר… אם אתה שומע (ותבצע את דרכי האלוהים) אז תתוגמל.
"יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם" (דברים יא:13).
המילים שאנו אומרים כל יום בקריאת "שמע" – "והיית" נותנות לנו הפסקה.
שני קולות בכיבוש הארץ: אהבה וכוח
לפני שנמשיך, אנו צריכים לשקף. במובנים רבים זוהי פרשה רחבת ידיים. נסיון של משה לדחוף אותנו קדימה ולהחזיק אותנו חזרה. וזה מבלבל ולעיתים סותר.
זוהי פרשה שמדברת בקולות רבים. ספר "דברים" מלא בנאומים, הוראות, תוכחות וטענות של משה בנוגע לכניסת בני ישראל לארץ המובטחת. לפעמים נראה שיש חוט מקשר ולעיתים אסוציאציות חופשיות. פרשת "עקב" כוללת את כל האמור לעיל. אבל השבוע שמעתי לפחות שתי שיחות נפרדות: אחת בקול גדול על ציות לאלוהים לחיי ברכה באמצעות מעשי צדקה ויושר וקול אחר שמבהיר שישראל כבשה את התושבים והרסה אותם ואין מה לעשות עם ההתנהגות הזאת. זוהי תכניתו של אלוהים. ובכל זאת אולי שני ה"קולות" קשורים. אם נלך בדרכי האלוהים נירש את הארץ, נהיה מבורכים במתנות רבות:
"לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלהך מורישם לפניך למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותך לאברהם יצחק וליעקב" (דברים פרק ה' 9)
אהרן ניצב מול עגל הזהב, 1901. cc: ויקיפדיה. נחלת הכלל
בני ישראל צריכים להיות ראויים לארץ ישראל, או שמא גורלם הוא להיות תושביה נוכחיים. משה מספר את סיפור יציאת מצרים ומפרט את סיפור עגל הזהב. בכל האירועים האלה נבחנו בני ישראל באמונתם ובבריתם עם אלוהים. בכל המלים האלה השתמשו כדי להזכיר לבני ישראל לציית לאהוב ולפעול למען הדברות ואז תבוא עליהם הברכה. אתה לא יכול לשלוט על הגורל. אלוהים עושה זאת. עם זאת, כשאתה דוגל באמונה, כך גם אלוהים, במיוחד את ההבטחה שהבטיח אלוהים לאבותינו. חובה עלינו לדאוג לאלמנה, ליתום ולזר בארץ הזאת או שנפסיד את הבטחת האלוהים.
במילותיו של משה יש קשיחות, דאגה וגם אהבה. ממש לפני דבריו המפורטים בדבר הבעלות על הארץ המובטחת. לקראת סוף הפרשה מגיע מחדש האופוס האישי על חטא העגל. שלוש פעמים הוא, התפלל למען בני ישראל 40 ימים ו-40 לילות, שלא להשמידם. לאחר שירד עם לוחות הברית גילה שאנשיו סגדו לאליל. משה משתמש פעמים במילה "ואתנפל". שכבתי שרוע לפני האלוהים, מתחנן למקרה שלכם. משה מתאר את ריסוק לוחות הברית הראשונים את גילוף הלוחות ומיקומם בארון מיוחד. אלוהים ברא את הסט הראשון ומשה גדע את השני.
שירה בנקי ז"ל
לוחות שלמים ולוחות שבורים
אנו אנשים שהולכים עם לוחות שלמים ולוחות שבורים. מילים אלו זעקו אלי השבוע יותר מתמיד. ילדי בני ישראל, אנו נושאים את הלוחות השלמים והלוחות השבורים האלו. זוהי הסיבה שאנחנו עוצרים.
היום, החיים במדינת ישראל לא מרשים לנו לחכות לתוכניתו של אלוהים. אנו מתמודדים יום יום עם בעיות דחופות של ריבונות, ממשל וכו'. אירועי השבוע והאתגרים בזמנים אלו, הם המחוייבות העמוקה ביותר של המסורת היהודית של חמלה וצדק.
הוריה יוצאי הדופן של שירה בנקי, ספדו לבתם. ההספד הוא פרפרזה לסופר האנגלי טולקין:
ובציטוט חופשי וכואב מיצירתו של טולקין ולזכרה של שירה שלנו נאמר "שאם אנשים יהיו עסוקים יותר בארוחה טובה, שתייה טובה והרבה אהבה טובה, ופחות במרדף אחרי עקרונות נשגבים, אדמות קדושות, עקרונות מקודשים ושאר מיני דרכים וצורות לשלוט ולנהל את דעתם ומעשיהם של אחרים, כולנו נהייה הרבה יותר מאושרים ונוכל לגדל ילדים בעולם יפה ובטוח יותר".. [If more of us valued food and cheer and song above hoarded gold, it would be a merrier world.”
― J.R.R. Tolkien]הפרשה שואלת אותנו: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים ח:10)
לאכול (לחוש שבע) תברך. זוהי מצווה שמזכירה לנו מידי יום שאנו מוגבלים, חייבם להתאפק ולהרהר. כשירה בנקי ז"ל שלקחה את הצעד הגורלי, זה היה כאילו אמרה: יש לך את המילוי, שתף עם אחרים והפץ את האהבה. אנו חייבם להמשיך בדרכה, כדי להיות ראויים לארץ ישראל.
שבת שלום,
הרב נעמה קלמן היא דיקן ההיברו יוניון קולג' בירושלים
