בתמונה מימין לשמאל, זאכריה סדה, פעיל השטח שלנו, הרב אריק אשרמן, הרב נאוה חפץ והרב סיון מלכין-מעש בביקור בבית השרוף של משפחת דוובאשה, בכפר דומא.
נדמה לי שרובכם/ן יודעים/ות שרבנים למען זכויות האדם מלווים את המצב בכפר דומא, לאחר הפיגוע הנפשע בשישי, שהרג את הפעוט עלי דוואבשה ופצע באופן קשה את משפחתו. פעיל השטח שלנו, זאכריה סדה, קיבל את הטלפון בשעה 2:15 לפנות בוקר ביום ו', והיה הראשון להגיע לזירת הפיגוע, ועזר בתיאום הפינוי שאר בני ובנות המשפחה לבתי חולים בישראל. רק לפני שבוע וחצי, בט' באב, יצאתי למסע אישי בין ההריסות של ישובים בימינו, ובין הישובים המיועדים להריסה. אבל, ט' באב מסתיים במשימה של תקווה. אבל אתמול, יום א', הפך להיות מסע אפילו יותר אומלל עם רבנים/רבות נוספים/ות לבית השרוף של משפחת דוואבשה בכפר דומא ולאחר מכן גם בבית החולים בסורוקה, היכן שאב המשפחה סעד דוואבשה מטופל. הנה הדברים של הרב אשרמן על היום שעבר.
נקודות צער באמצע הצער
הרב אריק אשרמן אני כבר מזועזע עד עמקי נשמתי מהתמונות ביום שישי. אבל, כשהגעתי לבתים שנשרפו בכפר הפלסטיני דומא, הריח מיד הכה בי. אתה מרגיש ושומע – עולם של משפחה שהפך לפחם גרוס – מתחת לרגליים שלך. הכל נראה רגוע בדומא. חברי המשפחה מספרים לנו את הסיפור בצורה עניינית, בלי דמעות, ובלי להרים את קולם בכעס. עם זאת, אנחנו יודעים/ות שכאב וכעס תהומיים רותחים ממש מתחת לפני השטח. ואני יודע שאני לא יכול ללבוש את הכיפה שלי, ואנחנו לא יכולים לנסוע באיזור ללא ליווי. האם בשביל כך אנו חזרנו לציון?
בתמונה: חבר משפחת דוואבשה, הרב נאוה חפץ, הרב סיון מלכין-מעש, אנוכי וזאכריה סדה.
סוכת האבלים בדומא
האדמות החקלאיות השרופות של מורייר.
מדומא המשכנו למוראייר, הכפר הסמוך. שם ישראליים ניסו לחדור ביום שבת, אבל אנשי הכפר גרמו להם לברוח. ג'יפ "האמר" צבאי אסף אותם. קצת אחרי, אש פרצה באדמות החקלאיות של היישוב. תמיד נסעתי בזהירות למוראייר. היום, הזהירו אותי, שלא יהיה בטוח לנסוע ללא ליווי. הכעס היה גדול מדי. תומכי/ות המתנחלים לא נרגעים/ות גם לאחר שהשיגו מנת דם ומנת הרס. באזור זה, לכעס אין שובע בצד אחד, והוא עומד, אל מול מול כעס לא שבע בצד השני – כולם בטוחים שהם הקורבנות. זה לא אומר שאת הכול אפשר להעמיד בצורה סימטרית, או מאוזנת. ישנם אנשים שמחזיקים כוח עצום בידיים שלהם, כולל הכוח לקבוע את הגורלות של האנשים האחרים. זה מזכיר לי את השיר של המשורר יהודה עמיחי שכותב: "מן המקום שבו אנו צודקים / לא יצמחו לעולם / פרחים באביב…" בדרך לסורוקה שמענו את הבשורות המרות, ששירה בנקי, לעולם לא תראה יותר פרחים בעולם.
נפטרה שירה בנקי, ברוך דיין אמת.רבנים למען זכויות האדם מתאבלים ומבכים על מותה של שירה בנקי, בת ה-16, שנפטרה מפצעיה. זאת… Posted by שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם on Sunday, August 2, 2015
בחדר ההמתנה ליד מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "סורוקה" נפגשנו עם המשפחה. שמחתי לראות שמה את החבר שלי שאחדי איבן בארי, שאותו אני מכיר מהמאבקים של הקהילה הבדואית בנגב. שאחדי יהיה העורך דין שלי, כשאלך לבית המשפט, ב-10 לחודש נובמבר, בגלל שנעצרתי בזמנו, כחלק מהמאבק נגד הרס הכפר אל-עראקיב. אני יודע שהמשפחה תקבל טיפול משפטי הולם. אני מתפלל את תפילת "מי שברך" לרפואה שלימה עבור סעד, ריהאם ואחמד. במקום "אמן" אחרי כל "מי שברך", בני המשפחה עונים "אללה כרים". בואו כולנו נתפלל עבורם.
בסורוקה היו איתי, הרבנים/רבות יחיאל גריינימן, אניטה שטיינר, מרדכי גולדברג, יונתן סיידוף ודונה קירשנבאום.
רבי מרדכי גולדברג, עו"ד איבן בארי ואנוכי ביחד עם בני משפחת דוואבשה בבית החולים בסורוקה, היכן שסעד נמצא במחלקת טיפול נמרץ.
הרב יחיאל גריינימן, עו"ד איבן בארי ורבי מרדכי גולדברג ביחד עם משפחת דוואבשה.
רבי יונתן סיידוף, אניטה שטיינר ודונה קירשנבאום ביחד עם משפחת דוואבשה.
לבסוף, הצטרפנו אל משמרת מחאה של הקהילה הבדואית מחוץ לבית החולים "סורוקה". לא ידענו על קיום המשמרת, והמשטרה לא ידעה מה לעשות עם היהודים שהגיעו פתאום לעמוד ביחד עם הבדואים. לא הרגשתי לגמרי נוח עם חלק מהמילים שנאמרו והוקראו, למשל שכל חברי הממשלה הישראלית הינם פושעי מלחמה. כשקיבלתי את זכות הדיבור במשמרת המחאה ציינתי שכל המנהיגים הישראלית גינו את המעשה, אבל הם אלו שיצרו את "הגולם שקם על יוצרו". נשאתי תפילה עבור עולם שאין באף עם לא שולט בעם אחר, ובו כולנו מכבדים/ות את צלם אלוקים שבכל אדם. שוב ציטטתי את השיר של יהודה עמיחי – "מן המקום שבו אנו צודקים / לא יצמחו לעולם / פרחים באביב…"
הרב אריק אשרמן מדבר בעצרת המחאה הבדואית מחוץ לבית החולים "סורוקה".
בשטף האירועים לא הספקנו לדווח שבליל מוצאי שבת ניסו חבורה של פעילי ימין קיצוני להכנס לכפר הפלסטיני מוראייר, והמקומיים הניסו אותם. הם הצליחו בדרך להצית חלקת מטע זיתים קטנה. אך למרבה המזל הנזק מועט יחסית Posted by שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם on Sunday, August 2, 2015
"תג מחיר" שפוגע קבוצתית (קולקטיבית) בחפים עקב מוצאם הונהג ע"י כל השופטים וכל הצבור.
|
פגיעות חמורות ושגרתיות בחפים מפשע (אמנם, לא בגלל שהם בני גזעו של המורשע אלא בגלל שהם בני משפחתו, או שאתרע מזלם להכלל בקבוצת סכון או להיוולד לבני קבוצת סכון) נחשבות למוצדקות, הן לדעתם של השופטים והן לדעתו של הצבור ושל נציגיו המחוקקים, ואפילו כאשר הנפגעים הם ילדים (כערבים כיהודים). עונשים קולקטיביים מקובל להצדיק בתועלתם לכלל החברה; איש איננו מערער על עונשים קולקטיביים כבדוגמאות דלקמן, משמע- עקרון הענישה הקבוצתית (קולקטיבית) כשר בעיני כולם.
|
ב ynet מדור חדשות משפט ב 02.04.12 מצאתי ידיעה מאת אביעד גליקמן: "בית המשפט העליון דחה את ערעורה של…תוסגר לארה"ב. בנה הפעוט ינותק ממנה…כבן שנתיים".
גם כליאה של אבות בעקבות גזר דין של שופטים גורמת נכות נפשית כרונית לילדיהם החפים מפשע. הנכות מתבטאת בלקויי אישיות בלתי הפיכים שנמשכים לכל אורך שנותיהם של הבנים, זאת תוצאה טבעית של התערערות הבטחון של הילדים בדמות החנוכית ההורית בשלב ההתפתחותי שבו האמון בהורה הנו קריטי להתפתחות נפשית תקינה. נכות זו, בשלוב עם גורמים שכיחים אחרים, תהיה כר נוח להתפתחותה של אישיות עברינית ולנקמנות בחברה.
לפי בלוג "הפקטור המשפטי של עו"ד יוסי דר" בדהמרקר קפה ביום 09.03.12, אפילו ההודאה באשמה כשלעצמה פוגעת בילדים.
(ואפילו כשההודאה שקרית, והיא לצרך עסקת טעון בלבד, ונמסרה רק בגלל הסכון להרשעה לפי "ראיות" שמותירות ספק סביר לזכותו של הנאשם, אלא שהוא ספק מסוג כזה שבית המשפט רגיל שלא להתחשב בו, והרי לנו סוג נוסף של ענישה -הן משפטית והן צבורית- שהיא קבוצתית: קבוצת המורשעים מספק, לרבות המורשעים על סמך "הודאה").
מלבד זאת, כליאת בן מעוררת סטרס חזק וממושך מאד שמערער בריאותם של הוריו הקשישים ומקצר את ימיהם (לא ממש רצח של חפים, אבל…).
בנוסף, בימ"ע התיר להפלות לרעה, בקבלה לעבודה, חשודים בחזקת זכאים, חפים מפשע, וכך למנוע מהם לפרנס את ילדיהם (ע"א 8189/11 רפאל דיין נ' מפעל הפיס, פס' 42), זאת דוגמה נוספת לעונש קבוצתי (קולקטיבי) שפוגע גם בקרבנות של החשדות שוא וגם בבני משפחתם.
|
הפליה בענישה לפי הלאום (הגזע?) של העברין מוצדקת אפילו בהחלטה מסוימת של מועצת הבטחון של האו"ם כשהחליטה שעצם שיכותו של עברין לעם מסוים מצדיקה פרשנות מיוחדת של כוונתו הפלילית באופן שיביא להחמרה בענשו: בהחלטתה מס' 1820 משנת 2009 קבעה: "תקיפה מינית של בן לאום אחד כלפי בן לאום אחר באזור המצוי בסכסוך בין שני הלאומים ייחשב פשע מלחמה", וזאת, אף אם התוקף אינו חייל.
|
ומה ענו משכילי הצבור "השפוי והנאור" בארץ לד"ר יצחק קדמן (מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד) כשהתריע שקצוץ קצבאות הילדים הוא בגדר "פשע שנאה" כי ימנע התפתחות תקינה של בני קבוצות המעוט העניות? תרוצם היה שפגיעה זאת בבני העניים היא מוצדקת כי תלמד להם לקח שלא להמשיך להרבות ילדים כהוריהם. צדוק זה, של חכמי הצבור הדוגל בהומניזם, עולה בקנה אחד עם ההחלטות המשפטיות הנ"ל של אחיהם לערכים, היושבים על כס המשפט.
|
אפילו נביא השמאל, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, במאמרו המפורסם "לאחר קיביה", התיחס בדו-ערכיות לשמוש בענישה קולקטיבית: "אפשר ואפשר לנמק ולבסס, להסביר ולהצדיק את מעשה שכם-קיביה מבחינת כל עקרונות המוסר הניתנים לשיקול ולחישוב ראציונלי. אולם קיים גם פוסטולט מוסרי, שאינו כלל בגדר שיקול וחישוב, ושממנו נובעת קללה על כל השיקולים והחישובים המוצדקים והנכונים הללו".
|
יש הסכמה כללית, כמעט, על נחיצות שמור יכולת "המכה השניה" הגרעינית כענש מות קולקטיבי של מיליונים של חפים מפשע (יוצא דפן הוא אברהם בורג שאמר על כך: "מותר ..להתגונן … אבל השמדה המונית היא דבר בלתי מוסרי בעליל").
|
מאחר שהזכות לפגוע בחפים מפשע מקובלת על כל הצבור וגם על השופטים, אני לא מבין מה ההצדקה המוסרית להאשמת אותם שגובים "תג מחיר" קבוצי לטובת הכלל, ועל מה התוכחה הצבורית, באיצטלא של מוסריות, שסוערת שוב ושוב בעקבות ארועי נקמה קולקטיבית בבני מעוטים; הרי הנוקמים מממשים את אותו עקרון מוסרי שכבר התקבל על דעת כולם; (אמנם הוא לא מצדיק את פעולתם בחסר סמכות, דבר שעלול להזיק לכלל), אבל את ההאשמה המופנית לעבר אותם רבנים שמתירים נקמה קולקטיבית בעם האויב, אותה, דוקא, אני יכול להבין: האשמת הרבנים עושה אותם שעירים לעזאזל לנקות את מצפונה של החברה כולה ואת דמויה.