הרב אריק אשרמן בעצרת המחאה השבועית בצומת להבים בהכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב. צילום: פייסבוק
20 שנה לפעילותו של הרב אריק אשרמן ברבנים למען זכויות האדם, זמן ראוי לכמה עצות הנוגעות ליכולת ההתמדה של פעילי זכויות אדם וזכויות חברתיות.
במהלך סיור עם רבנים מחו"ל לכפר הפלסטיני סוסיא בשטחים ולכפר הבדואי אום אל חירן בנגב, עלה בדעתי שנכון לראשון ביולי [2015] אני עובד כבר 20 שנה ברבנים למען זכויות האדם, ומעורב בלא מעט מאבקים למען הצדק.
במהלך אותו סיור, ביום ו' האחרון, חווינו בעוצמה את ההתעללות הבלתי ניתנת להצדקה או תירוץ של המדינה היהודית בלא-יהודים, והרגשות שלנו נעו בין כעס אדיר על העיוות שבדבר, לבין דיכאון.
אחת השאלות שעלתה ממלוויי בסיור היתה, איך אני ממשיך לעשות את העבודה הזו ולא נשחק או מתייאש? גם בנסיעה האחרונה שלי לחו"ל וגם בקרב פעילים/ות ישראלים/ות אני נתקל בתחושות ושאלות דומות.
והנה כמה מהתשובות והמחשבות שלי על העניין, על נקודות שמסייעות להמנע מייאוש ושחיקה כפעיל חברתי או כפעיל למען זכויות האדם. אני מקווה שהן יסייעו גם לאחרים:
1. המימד האמוני: אישית, אני מאמין שאנחנו נמצאים/ות בעולם הזה כדי להיות שותפים של אלוקים בעבודה של תיקון עולם. כך התחנכתי על ידי הוריי, הרבנים שלי, הקהילה שלי ושותפיי לדרך. לאנשים אחרים יכולים להיות נתיבים אחרים לאמונה.
2. לא הכל שחור: אסור לשכוח שישנן גם כמה הצלחות קטנות אך משמעותיות בתחום זכויות האדם בישראל: הצלחנו להחזיר לפלסטינים את האדמות שלהם, לאחר הם חוו השתלטות של גורמים מקרב הקיצוניים וגם ראינו קצת מעבודות העיבוד המחודשות, אחרי שנים של מניעת גישה). בימים אלו, לאחר חמש שנים של עבודה נראה לנו שאנחנו רואים/ות סימנים של שינוי מאוד משמעותי במדיניות הממשלה כלפי דיור ציבורי (אם כי עוד מוקדם לחגוג), ואני רואה את ההישגים בתכניות החינוכיות של ארגון רבנים למען זכויות האדם. אני גם נזכר בהישגי העבר שהחזיקו מעמד, כגון החלטת בג"ץ שאפשרה לחקלאים פלסטינים לשוב, באבטחת הצבא, לרבות מאדמותיהן אליהן התקשו להגיע בשל אלימות קיצוניים, לפעמים במשך 15 שנה; כך גם עצירת תכנית ויסקונסין הישראלית שנלחמה במובטלים/ות במקום באבטלה, טרם שבה. אני חושב על פעילים\ות זכויות אדם, על אנשי/נשות הצוות שלנו, ועל רבנים/רבות ואחרים/ות שאני פוגש ומספרים לי שהם בעצמם פעילים בזכות חוויה של הצלחות קטנות שנשזרו בדרכנו. פינת "הביכורים" (דיווח שנתי על הצלחות בתחום זכויות האדם שאנו מפרסמים באתרנו) מזכירה לנו שכן, זה אפשרי להגיע ל"אסיף" של הצלחות.
3. לא על המאקרו לבדו: "המקיים נפש אחד מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד:ה). ולכן גם הצלחנו לסייע לנפש אחת בלבד, הרי זה הישג אדיר.
4. אנו פועלים למען אנשים, והסיוע הזה חשוב להם, ולכן אסור להפסיקו: הא/נשים שאנחנו נאבקים/ות יחד אתם על זכויותיהם מעידים לא פעם על כך שתמיכתנו תורמת ליכולתם למצוא את הכוחות הפנימיים להמשיך את מאבקם. האם יעלה על הדעת שננטוש אותם?
5. שינוי תודעה הוא אפשרי: הזכרתי בפני המיואשים את סקר דעת הקהל שלנו שמראה שרוב הישראלים היהודים משנים את דעתם ורואים את תביעות הבעלות של הבדואים כהוגנות ברגע שמפריכים את הדיסאינפורמציה של הממשלה ושל גורמים נוספים. מהמקומות הללו אני ממשיך להאמין שביסודו העם שלנו הרבה יותר טוב, לעומת מה שמצטייר מחלק גדול של צעדי ממשלות ישראל. העם שלנו חפץ לעשות צדק ולכן יש לנו סיכוי אם נצליח לגרום לא/נשים להתמודד עם העובדות.
6. המימד האישי: אני רוצה להשאיר לבתי ובני עולם יותר טוב.
7. המחוייבות: אין לנו את ה"לוקסוס" של להרים ידיים. יותר מדי מונח על כף המאזניים.
8. לא לשם ההישג, כי זה הדבר הנכון: אין לי שום הבטחה של הצלחה במאבקים בהם אני שותף, אבל אני יודע מה יקרה אם לא נשתדל. אלוקים לא הכריע את ים סוף עד שכל בני/בנות ישראל קפצו למים.
9. חלק מדבר גדול: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". אנחנו חלק של משהו גדול מאתנו, ויש לי אמונה שאם נעשה את חלקנו, אלוקים ינווט את ההיסטוריה בכיוון של צדק ויחזיר את שכינתו לציון ברחמים על כל הברואים/ות בצלם.
10. ללמוד מהיריבים האידיאולוגיים: אני לומד מתנועת ההתנחלות האידיאולוגית, ממי שהרגישו את עצמם "על הקרשים" מבחינת תדמית ציבורית אחרי רצח רבין, אבל לא הרימו ידיים וצברו עוצמה ותומכים, כשכיתתו רגליים בעבודה קשה.
כאשר הקבוצה חזרה לירושלים ואיחלתי לכולם "שבת שלום", הזכרתי שבפרשת "בלק" אלוקים הופך קללות לברכות, ותפילתי היתה שגם אנחנו נזכה להפוך קללות לברכות כאשר ניתן לכעס והבושה והחסד והדין שלנו לדרבן אותנו לעשייה. כולי תקווה שבעשרים השנים הללו הספקתי להפוך כמה קללות לברכות. בדרך חזרה אחת המשתתפות אמרה משהו שאני בעצמי אומר הרבה פעמים: רפלקסיה חשובה עד גבול מסוים; יש לנו עבודה לעשות.
20 שנה לפעילותו של הרב אריק אשרמן ברבנים למען זכויות האדם, זמן ראוי לכמה עצות הנוגעות ליכולת ההתמדה של פעילי זכויות אדם וזכויות חברתיות http://bit.ly/1GiEBDB/
Posted by שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם on Monday, July 13, 2015
אריק היקר,
שכוייח
ודמני שאין הולם מלהקדיש לך קטע ממכתב מבן-דוד רבא לדודה רבא, לפני שנהרג בספרד:
In November 1937 Rabbi Katz wrote to his mother as follows:
Dear Ma, It’s quite difficult for me to write this letter, but it must be done I came to Spain because I felt I had to … Don’t you realise that we Jews will be the first to suffer if fascism comes? … If we sit by and let them grow stronger by taking Spain, they will move on to France and will not stop there; and it won’t be long before they get to America. … If I permitted such a time to come – and as a Jew and a progressive, I would be among the first to fall under the axe of the fascists – all I could do then would be to curse myself and say, ‘Why didn’t I wake up when the alarm-clock rang?
Yes, Ma, this is a case where sons must go against their mothers’ wishes for the sake of their mothers themselves. So, I took up arms against the persecutors of my people – the Jews – and my class – the Oppressed. I am fighting against those who establish an inquisition like that of their ideological ancestors several centuries ago, in Spain. Are these traits which you admire so much in a Prophet Jeremiah or a Judas Maccabbeus, bad when your son exhibits them? Of course, I am not a Jeremiah or a Judah; but I’m trying with my own meagre capabilities, to do what they did with their great capabilities, in the struggle for Liberty, Well-being and Peace.
האיש היה אחד מל׳׳ו צדיקים שבזכותם העולם קים. המאה נ20 היתה מאה אכזרית עוד לפני מלה׳׳ע 2. אבל קרבנו לא היה לשוא. אף כי רוחות הפשיזם עדיין נושפות ,גם במחנינו. אירופה דמוקטית וחיה בשלום. ויש לקוות שגם הרשעה הישראלית של הכיבוש והדיכוי בשטחים הכבושים ובישראל כעשן תכלה.
כמי שפעיל כבר קרוב ל30 ש ומתחרט שלאהחל קודם. אף שראיתי את ההדרדרות כבר זמן קצר אחר 6.67 לא שקודם הכל היה טוב,נהפוך הוא.ישראל היתה סרבנית שלום מאז הקמתה ,אל עף רבוי בירבורי השלום.אין לי אלא להעריך את נחישותו של אריק ויתר חביריו בפעילויותיכם. מהם אני מכיר בעקר את יחיאל גריינמן ואניטה שטיינר שהיה לי הכבוד להשתתף איתם בסיוע לחקלאי הגדה הסובלים מתגרת יד המתנחלים והצבא אשר בשרותם.
כאגנוסטי אין לי את להט האמונה הדתית לטוב או לרע ויש לי רק את מחויבותי לחברה אני חי בה וכמובן אלה שאני אחראי להבאתם לעולם וליתר בני משפחתי. אשר רצוני הוא להשאיר אחרי עולם טוב יותר
.הוקרתי ל,,שומרי משפט׳׳ ויתר האירגונים והפעילים. להם יעמדו על הברכה