בדבר תורה לפרשת "חקת" הרבה גייל דיימונד אנו למדים על אופי המנהיגות של יפתח, בכדי להרהר מחדש על המציאות הישראלית. בתוך כך, שואלת דיימונד, האם יפתח יכול היה להימנע מהמלחמה עם מלך עמון ובכך להציל את בתו? מדוע הוא הופך את הקרב האישי לקרב אלוהי?

פרשת השבוע "חקת": על המנהיגות החסרה של יפתח ›

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons

בדבר תורה לפרשת "חקת" הרבה גייל דיימונד אנו למדים על אופי המנהיגות של יפתח, בכדי להרהר מחדש על המציאות הישראלית. בתוך כך, שואלת דיימונד, האם יפתח יכול היה להימנע מהמלחמה עם מלך עמון ובכך להציל את בתו? מדוע הוא הופך את הקרב האישי לקרב אלוהי?

הפטרת השבוע מספרת את סיפורו של יפתח, ומזכירה לנו מנהיגות מונחת האגו. יפתח עשוי להיות מנהיג הפצועים הקלאסי. שאחיו המעיטו בערכו וזלזלו בו. הוא מצא את ביתו הרחק מהקהילה הגלעדית, בארץ הטוב, כשמסביבו חבורה "ריקה" של אנשים היוצאים למשימות. כשנתבקש על ידי זקני גלעד לחזור ולהנהיגם נגד ממלכת עמון הוא מזכיר להם כיצד התייחסו אליו עד כה.

קרב אישי מול מלך עמון שהופך לכאורה לקרב אלוהי

הוא הופך את מנהיגותו למותנית – אם ינצח את עמון, הוא למעשה ישלוט. מה שנראה כמהלך צדקני, הוא חוזר ומדגיש את תנאי ההסכם מול אלוהים. כשהוא חוזר, הוא מנסה בדרך דיפלומטית. זה סימן למנהיג טוב. אבל בדבריו קיימים רמזים שהאגו הוא שמניע אותו. מילותיו הראשונות למלך עמון מבהירות זאת: "מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי?" (שופטים יא:12)

עבור יפתח הקרב הוא אישי. זה בינו לבין מלך עמון בארץ (של יפתח). למרות זאת הוא ממשיך לתאר את ההסטוריה של מערכת היחסים בין אלוהים לבני ישראל. אבל בסוף הוא חוזר לנימה האישית: “ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי” (שופטים יא:27).

יפתח מציג עצמו כמנהיג שרואה רק את הצד שלו בתמונה, שטוען רק לנקודה שלו והופך את הלאומיות לאישית. כאשר מצד אחד הוא מציג ניסיון דיפלומטי ומתאמץ לראות את התמונה כולה. לעומת זאת התמונה שהוא רואה היא חד צדדית לא רק על האנשים שלו אלא אישית עליו. כמנהיג של אומה הוא רואה עצמו כאומה ולא מסוגל לראות את האחר.

See page for author [Public domain], via Wikimedia Commons

בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה, 1865. "ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ד)

האם יפתח יכול היה להימנע ממלחמה

יפתח ידוע יותר בחלק הבא של הסיפור. נדר הפזיז שהוא גורם לאלוהים להקריב כל מה שמגיע מדלתו לברך אותו אם ינצח בקרב. יפתח מנצח בקרב ובתו מגיעה לקבל את פניו. שוב אנו רואים שיפתח שם עצמו במרכז, כאשר הוא פוגש אתה:

"וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב". (שופטים יא:35).

לכאורה הוא אדיש לרגשות בתו. יפתח מתמקד באופן שהוא יורד נמוך על ידי פעולתה. בשפתו הוא לא לוקח אחריות על העובדה שפעולתו והנדר שלו יגרום למותה, יגרום לה להביא אותה למקום נמוך, ולא אותו.

אנו יכולים לדמיין סיפור אחר – אחד שבו יפתח מסוגל לראות את האחר. אחד שבו יפתח היה אומר למלך עמון: "תראה את הסבל שעלול להיגרם לאנשינו אם נצא למלחמה. לשנינו יש טענות על פיסת קרקע זו. בו נראה כיצד אנחנו יכולים להימנע מהמלחמה." אחד שבו יפתח היה אומר לביתו: "הו ביתי מה גרמתי לך? איך יכולתי לנדור את הנדר? אני צריך למצוא דרך לחזור בי, מפני שמעולם לא הייתי יכול לפגוע בך."

יפתח היה מנהיג בדורו. עם זאת אף אחד לא מחזיק ממנו כמודל של מנהיגות שצריך לשאוף אליו. סיפורו יכול ללמד אותנו את חסרונות המנהיגות ואת האתגר בשמירת היכולת לראות ולשמוע אחרים.