בתמונה: העונש של קרח. מקור: Sandro Botticelli [Public domain or Public domain], via Wikimedia Commons
בדבר התורה לפרשת "קרח" הרב קובי וייס מלמד אותנו כי ערכים אמיתיים, כמו זכויות אדם, לעולם אינם צד בוויכוח כלשהוא. הערכים נצחיים ומחייבים הרבה לאחר סיום כל ויכוח או עימות.
פרשת השבוע שלנו הינה מהפרשות האהובות ביותר על דרשנים לאורך הדורות. כמה קל למצוא הקשרים אקטואליים לנושא של מחלוקת, קריאת תיגר על מנהיגות וערעור מוסכמות ובעמדות כפי שבאים לידי ביטוי במחלוקת של קרח ועדתו למול משה ואהרון.
תיאור ההתקפה של קרח ועדתו על מנהיגות משה ואהרן: "כי כל העדה כולה קדושים".. "ומדוע תתנשאו" ותגובת משה "בוקר וידע ה' ..את הקדוש והקריב אליו" רלוונטית תמיד בכל זמן ומקום.
משמעות הקדושה
נדמה שלפחות כלפי חוץ המחלוקת נסבה על משמעות הקדושה ומי כלול בה. מה הייתה טענת קרח ומה ענה לו משה? תילי תילים של מילים נכתבו על כך ואפילו פרשנויות מנוגדות מצאו בסיס על אותם הפסוקים בדיוק. ישעיהו ליבוביץ מצא בדברי קרח את המסר שהקדושה היהודית הינה מהותית והיא מבססת עליונות על עמים אחרים, שהקדושה של ארץ ישראל היא בעצים ובאבנים והיא בסיס ללאומנות, גזענות ועבודה זרה. כמובן שעמדה זו נלוזה ולכן נענש קרח. תפישה זו לדעת ליבוביץ היא של הראי"ה קוק וחסידיו. לעומתם חסידי הראי"ה קוק רואים בדברי קרח ערעור על תפישה הקדושה ומאמינים כי עליונות עם ישראל וקדושתו (כמובן ללא האלמנטים של הגזענות כפי שקבע ליבוביץ) זו דעתו של משה דווקא…[ראו בהרחבה במאמרו של אבינועם רוזנק על הפרשה, מובא ב"הוגים בפרשה", עורך נפתלי רוטנברג הוצאת ידיעות אחרונות].
המסר שאני רוצה להדגיש בפרשה נמצא דווקא בשולי הדרמה. לאחר שבלעה האדמה את קרח ויצאה אש ששרפה את מאתים וחמישים נושאי הקטורת שבעדת קרח, יוצא אלעזר הכהן ומלקט את המחתות ועושה אותם "ריקועי פחים ציפוי למזבח" (במדבר יז,ג). אין ספק שיש כאן אמירה מורכבת ביחס לאותם מקריבי הקטורת. אילו היה במעשם פסול וכה גדול של קריאת תיגר על אלוקים ומנהיגותו הרי שמדובר בפעולה של עבודה זרה ויש להחרים לנתץ ולהשמיד את המחתות ולא להכניס אותם אל הקודש פנימה. ברור אם כן שישנו גרעין של קדושה בדברי המתנגדים. הפשע לא היה בעצם הצגת אלטרנטיבה אלא בהפיכת הטענות לוויכוח אישי. על כן לאחר עונשם של האנשים נותרה רק הקדושה שבמחתות.
מגלה פנים כשלא בהכרה
על פי האר"י סופי התיבות של "צדיק כתמר יפרח" הינם קרח. בעתיד יפרח התמר של קרח, בעתיד לאחר שיעלם המימד האישי.
במחלוקת הפוליטית תמיד יטענו הניצים טענות רציניות אולם ברור לכולם שהם משרתות את האג'נדה שלהם בלבד לפי העניין והמיקום במפה הפוליטית, למרות הזנייה של ערכים לטובת טקטיקות מקומיות, המסר הפנימי של הטענות קיים ונצחי.
כתבי הקודש במהותם ניתנים לקריאה בדרכים שונות לעיתים מנוגדות. הביטוי "שבעים פנים לתורה" פירושו שכל יהודי יכול למצוא פרשנות לכתבים. מהי האמת? כל התשובות נכונות.
אלא שישנו גם מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אנו ברבנים לזכויות אדם עסוקים במאבק פנים תרבותי שהינו גילוי הפרשנות בתורה התומך בזכויות האדם ובהומניזם. אנו מודעים לפרשנות אחרת שלצערנו נדמית לפעמים לציבור כפירוש היחיד והנכון לתורה ועל כן אנו באים ומדגישים את הפרשנות שלנו. אנו רואים בפעולה זו את אחד מעיקרי תפקידנו כרבנים. אישית אני רואה זאת לעיתים כהצלת היהדות מתוך עצמה. לעיתים מאשימים אותנו יריבנו שאנו מגלים פנים שלא כהלכה. אנו מן הסתם סבורים שההיפך הוא הנכון. אלא שדבר אחד ברור אין לנו כארגון רצון ונגיעה אישית. הוויכוח שלנו הוא לעצם העניין והאינטרס האישי שלנו לא קיים. אנו לא באים להצדיק התנהגות או אורח חיים אישי שכבר קיים. איננו משתמשים בתורה כדי לסביר מצב אלא כדי לשנות אותו. אנו לא מסמנים את המטרה אחרי שהחץ פגע אלא להיפך.
אדבר ברמה האישית. אני פועל למען זכויות דיור הציבורי בבית שאן כמעט חמש שנים. אין לנו לא כארגון ולא לי אישית שום נגיעה מקומית או אינטרסים כאלו ואחרים בעיר. אין לנו תקציבים שאנו מקבלים על דעה זו או אחרת. סביר גם שחלק גדול מהדיירים שבנו במגע עמם, רובם ככולם, לא שמעו על הארגון שלנו (או ששמעו ושכחו רגע לאחר מכן) ואף חלקם לא שמעו את שמי. אבל לא זה מה שרלוונטי. ההיפך הוא הנכון, זה מה שנותן לנו את הכוח לפעול ולשנות.
הפרשה מלמדת אותנו שברגע שהביקורת והפעולה אינם על בסיס אישי אינם ממוקדים במקום ובזמן מסוים אלא לגופו של עניין, עלינו להיות סמוכים ובטוחים שהיא צודקת וראויה. בכל מקרה היא תמצא את דרכה אל הקודש פנימה, עכשיו ובימים אחרים.
שבת שלום,
הרב קובי וייס
