בג"ץ דחה השבוע עתירה להחזיר לפלסטינים המתגוררים בכפרים בשטח סי בגדה המערבית את סמכויות התכנון שנשללו מהם ב-1971. ביום שלישי פסקו השופטים אליקים רובינשטיין, ניל הנדל ונועם סולברג כי העתירה לא הוכיחה שקיימת אפליה לרעה של הפלסטינים בתכנון בשטח סי, לעומת "האוכלוסייה הישראלית", וכי המועצה העליונה לתכנון שבמינהל האזרחי מתכננת גם למתנחלים הישראלים וגם לפלסטינים. בדחיית העתירה נשענו השופטים על הסכמי אוסלו, ועל אי רצונם לשבש את המציאות המדינית שנוצרה בין הרשות וישראל.

באוגוסט 2011 עתר הכפר דיראת־רפעיה — יחד עם ארבע עמותות ישראליות ופלסטיניות (שומרי משפט — רבנים לזכויות האדם, מרכז ירושלים לסיוע משפטי, סט איב והוועד נגד הריסות בתים) — להשיב על כנן ועדות תכנון מקומיות ומחוזיות לכפרים ולעיירות בשטחי סי. ועדות אלה, שקיימות בחוק הירדני, בוטלו בצו צבאי מספר 418 בשנת 1971, שהפך בסיס ליצירת שתי מערכות תכנון נפרדות ולא שוות ליהודים ולפלסטינים באחריות המינהל האזרחי. הצו ריכז את סמכויות התכנון לפלסטינים בידי מועצת התכנון העליונה, שכל חבריה ישראלים (בהם מתנחלים). במקביל הורה הצו על הקמת ועדות תכנון מיוחדות, מקומיות ואזוריות, להתנחלויות בלבד. מעבר לעצם אי חוקיותן של ההתנחלויות לפי אמנת ז'נווה, טענו העותרים כי ועדות אלה קיבלו את הסמכויות ואת זכויות התכנון שנשללו מהקהילות הפלסטיניות.

המינהל האזרחי תכנן תוכנית מתאר לכפר העותר אך בלא השתתפות והתייעצות עם תושביהם. המינהל אף דחה את טענותיהם כי התוכנית אינה עונה על צרכיהם. גבול תוכנית המתאר מוציא אל מחוצה לה 82% מהמבנים הקיימים בכפר, כמאה מבנים.

העתירה התגבשה בעקבות פרסומו של "התחום האסור", מחקר מקיף של עמותת "במקום" לשוויון בתכנון. המחקר חושף את הכלים התכנוניים שיצרה המדינה בגדה המערבית, ושנועדו להקים התנחלויות מצד אחד ומצד אחר לצמצם ככל האפשר את גידול האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים "הריקים", שבמסגרת הסכמי אוסלו הפכו לשטח סי (קטגוריה מינהלית ולא תכנונית, שהיתה אמורה להתבטל ב-1999). לפי המחקר, אחד מהכלים האלו הוא צו 418. לדברי העותרים, התחיקה הצבאית פוגעת בתנאי המגורים ובזכויות הפיתוח של הפלסטינים, יוצרת מצוקה אנושית בלתי נסבלת ביישובים הקיימים ומחסור בקרקעות בשטחי איי ובי והיא מנוגדת לתקנות באמנת האג המחייבות את הכובש לדאוג לאוכלוסייה המקומית.

בעתירה ובדיונים העלתה עו"ד נטע עמר שיף שלל דוגמאות לאפליה בתכנון, בהיתרי בנייה ובהריסה. למשל, נכון לאפריל 2014, רק ל-10% מ-180 היישובים הפלסטיניים שכל שטחם בשטח סי היה תכנון מאושר. אמנם בלחץ העתירה ומחאות אירופיות על המדיניות בשטח סי, הכין המינהל 11 תוכניות מתאר לפלסטינים, אבל לפי חישובי "במקום", השטח שיותר לפיתוח פלסטיני לפי התוכניות הקיימות והצפויות, יהיה לא יותר מ-1% משטח סי. לעומתו, כלל השטח בתוכניות המתאר להתנחלויות הוא 950 אלף דונם, כ-26% משטח סי. בנוסף, במהלך הדיונים הוזכר כי השטח שמתירה המדינה ליישוב פלסטיני קטן בהרבה מזה המוקצה להתנחלויות, בלי קשר למספר תושביהן. כך, למשל, למאחז ברוכין אושרה תוכנית של 708 דונם ולהתנחלות איתמר 1,476 דונם.

ואולם מבין תוכניות המתאר שאושרו לפלסטינים – הגדולה ביותר היא לכפר תענכ — 364 דונם, מתוכם רק 177 דונם היו תוספת לתוכנית קיימת. התוצאה היא צפיפות בנייה גבוהה בהרבה בכפרים הפלסטיניים, שטחים חקלאיים שאינם כלולים בתוכנית, גבולות תוכנית שאינם חורגים בהרבה מהשטח הבנוי ואפשרויות פיתוח והתרחבות מינימליות. כמו כן, על פי החלטת מועצת התכנון העליונה מ-1987, התכנון המותר ביישובים פלסטיניים מוגבל לאדמות בבעלות פרטית בלבד, ולא מוקצות להם אדמות מדינה. ואולם השופט רובינשטיין כתב כי "חרף החומר הרב שצורף לעתירה וחוות הדעת, לא הוצגו נתונים המצביעים על אפליה".

סיבה אחרת שהעלה רובינשטיין לדחיית העתירה היא ההשלכות שיהיו לקבלתה על "מארג היחסים הרגיש בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית". בהישענו על הסכמי אוסלו, שיצרו את אזורי הסמכות השונים איי, בי וסי, ציטט רובינשטיין פסק דין אחר (בעניין מחצבות ישראליות בגדה) המלמד כי בג"ץ נמנע לפסוק בעתירות "שההיבט הדומיננטי שלהן הוא שיקול מדיני־ביטחוני־לאומי", וכי גם עתירה זו והשינויים שהיא מבקשת כרוכים בנושא "המדיני־ביטחוני". בין השאר כתב רובינשטיין: "במצב הנוכחי, ברי כי שאלות רוחב בתחום המדיניות, גבולות המקרקעין ועוד, שברגיל הן נחלתה של הוועדה המחוזית, ראוי שתהיינה מרוכזות בידי גורמי המינהל האזרחי והמפקד הצבאי, לנוכח חשיבות התוכניות החלות על מקרקעין בשטח התפוס בתפיסה לוחמתית".

כאמור, ריכוז סמכויות התכנון בידי גורמי המינהל האזרחי והמפקד הצבאי עומד בבסיס הקמת ההתנחלויות והתרחבותן מאז ביטל צו 418 את ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות. בדיון טענו העותרים כי באותה מידה שקיומן של ועדות תכנון להתנחלויות אינו מותנה בקיומו של הסדר קבע עם הפלסטינים, כך קיומן של ועדות תכנון לכפרים הפלסטיניים וזכויות אדם — אסור שיהיו קלף מיקוח במסגרת המשא ומתן בין הצדדים.

השופטים אמרו כי הם נותנים אמון בנוהל לשיתוף האוכלוסייה הפלסטינית בהליכי התכנון, שפרסם המינהל האזרחי בספטמבר שנה שעברה, במהלך הדיונים בעתירה. הם דחו את טענת העותרים שאין בנוהל כל חידוש, שמדובר בהטעיה של בית המשפט, מיחזור נוהל שהיה קיים, שאינו מתפקד מאז 2011 והוא אינו מאפשר ואינו בנוי לאפשר לפלסטינים לתכנן לפי צרכיהם. השופטים קבעו שכעבור שלוש שנים מכניסתו לתוקף יבחנו אותו שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה לאור הניסיון שיצטבר. השופטים גם מציעים להקים "פורום מייעץ מכובד של ראשי כפרים לדיון עם המינהל בבעיות רלבנטיות". בדיון אמר עמר שיף כי העותרים אינם מבקשים כבוד במובנו האוריינטלי אלא כבוד במובנו המוסדי.

רובינשטיין והנדל אישרו למדינה בתחילת החודש שעבר להרוס את הכפר הבדואי אום אל חיראן שבנגב ולפנות את תושביו, לשם הקמת יישוב ליהודים בשם חירן. סולברג הוא השופט שדחה בחודש שעבר בקשה למנוע הריסת בתים בכפר סוסיא בדרום הר חברון, כל עוד מתנהל דיון בעתירה נגד המינהל האזרחי, שדחה את תוכנית המתאר שהציע הכפר.

• הדברים התפרסמו לראשונה ב"הארץ" על ידי עמירה הס

עוד על המאבק על הבג"צ להחזרת זכויות התכנון בשטחי סי לידי הפלסטינים