תפילה משותפת, כחלק מהאירוע "רבנים לחולות" שנערך במתקן הכליאה בחולות. צילום: מעין טורנר.
בחג השבועות הקרוב נקרא שוב את מגילת רות. האתוס היהודי מקדש את הסיפור של רות ונעמי, על החמלה, האמפתיה והאחריות החברתית שבו. אבל אילו היה מתרחש היום, סביר להניח שהוא היה נראה אחרת לגמרי. הרב עדית לב באתר "שיחה מקומית".
כידוע, מגילת רות מספרת לנו על נעמי, בן זוגה ושני בניהם, שעוזבים את ביתם בבית לחם ועוברים לשדה מואב בחיפוש אחר חיים טובים יותר. אחרי כעשר שנים חוזרת נעמי עם כלתה המואבייה למולדתה. השדה שהשאירו מאחור עדיין שלהן, אך אין להן הכנסה או יבול ממנו. נעמי וכלתה רות חיות בעוני ונאלצות להיעזר בלקט כדי להתקיים. רות אף מקבלת אוכל ושתייה בזמן שהותה בשדה. אנחנו נרמזים בסיפור שלא בכל השדות מקבלים את המלקטות בשמחה.
אז אם רות ונעמי היו חיות היום, איך היינו מספרים את הסיפור הזה?
רות היא מהגרת לא חוקית מארץ האויב מואב, לאחר הגירתה לבית לחם. כך גם הייתה נעמי כשהיגרה לשדה מואב. נעמי, ואחר-כך רות, חיות ללא מעמד, ללא זכות לעבוד, וללא זכות לשירותי רווחה ושירותים רפואיים, אבל לפחות במקרה של נעמי, עם תקווה שלא תמות מהרעב ששרר במולדתה. כיום בריחה מרעב אינה סיבה שבשלה מדינה במצב טוב יותר תקלוט אדם. בגישה כזו היו נתקלות רות ונעמי לו היו מבקשות מקלט בישראל, או בורחות מאפריקה בניסיון להגיע לעתיד טוב יותר במדינות המערב. אולי היו כולאים אותן. חתונת הבנים עם הנשים המקומיות לא הייתה מוכרת על ידי הרשויות. הקשר המשפחתי והרגשי שנוצר בין נעמי לרות לא היה מוכר על ידן גם כן.
נעמי החוזרת לישראל אחרי כעשור לא הייתה יכולה להביא איתה את רות כלתה. כלתה הייתה מוגדרת כמהגרת לא חוקית (ועוד מארץ אויב). במקרה הטוב היו טוענים שהיא מהגרת עבודה שרק רוצה לעשוק את החברה שלנו ולהרוויח על גבינו. לא היו מתייחסים למערכת היחסים האנושית שלה עם חמתה.
סביר להניח שהשדה השייך למשפחתה של נעמי לא היה עומד שומם ומחכה לשובה. יכול להיות שהמדינה הייתה מפקיעה אותו, אולי אנשים פרטיים היו משתלטים עליו והיה צורך במהלך משפטי לא פשוט כדי להחזיר אותו לבעלותה של נעמי.
החתונה של בועז ורות נראית כסיפור סינדרלה (או הסרט "אישה יפה"). בועז הישראלי שיתאהב ברות, לא יוכל להינשא לה. המדינה לא תכיר בנישואים הללו ותדרוש דרישות משונות כמו פרידה של בני הזוג לארצות שונות כדרך להוכיח שהזוגיות ביניהם אכן אמיתית, ואולי במשטרת ההגירה יעלו את השאלה האם בועז מתחתן עם רות לשם הרווח הכלכלי מהירושה הצפוייה?
האתוס שלנו מקדש את הסיפור של רות ונעמי. סיפור שיש בו הרבה חמלה ואמפתיה במעגלים רבים. יש בו גם תפיסה של אחריות חברתית והוגנות. אך החברה הישראלית של היום לא מרובה בה החמלה והאמפתיה: מבקשי מקלט נכלאים במטרה ללחוץ עליהם לעזוב למקומות בהם מחכה להם סכנת חיים, ומספרים לנו שהם לא באמת בורחים מסכנה; אזרחי ישראל החיים בעוני נתפסים כאחראים למצבם, והמדינה ומוסדותיה אינם רואים זאת כאחריותם לדאוג להם לחיים בכבוד – לא לקורת גג (מאהל ארלוזרוב נמצא שם כבר שנים), לא לאוכל, לא לתרופות, לא לחשמל, ולא לחינוך ראוי לילדיהם. מדי יום אנחנו פוגשות במרכז הזכויות משפחות שנתקלות בחומות שקופות שכולאות את האנשים החיים בעוני בכלא לא נראה אך קיים, ובו תנאי החיים שונים לחלוטין מאלו של מי שאינו חי בעוני.
בשבוע האחרון, הצוות במרכז הזכויות ישב כל יום מול נשים שלא זוכות ליחס ראוי מגופים שונים. בכינו יחד איתן על חוסר הכבוד, הזלזול החוזר ונשנה בהן ובכבודן – וכל זה רק בגלל שהן חיות בעוני. היינו שם כאוזן קשבת, סייענו בהליכים הנדרשים, וידענו שזו טיפה בים הכאב והקושי. כמה שונה זה מהיחס הטוב שביקש בעז כי ינהגו ברות?
אנחנו חיים בחברה שבה מתייחסים אל האישה החיה בעוני וחייבת כסף בזלזול תהומי, שנובע מהתפיסה: את הבאת זאת על עצמך! לא היא קבעה את מבנה השוק או את גובה שכר המינימום, לא היא החליטה לחסל את הדיור הציבורי, לא היא קובעת את גובה תשלומי ההורים במערכת החינוך, ועוד ועוד. את כל זה קובעים המדינה והשוק. ולאישה החיה בעוני פשוט אין דרך לשרוד כלכלית.
הייתי רוצה לראות בחג השבועות הזה את החומות השקופות נופלות. אני אפילו מוכנה להתפשר על חומות נמוכות יותר. אני רוצה לחיות במדינה שתראה את האנשים החיים בה, אזרחים וגרים כאחד. שהמדינה תדאג לזכויות של כולנו, ותראה בעצמה כאחראית לכך שיש מזון, דיור, בריאות, חינוך ורווחה. זה לא יקרה מעצמו. זה לא יקרה בחג השבועות הזה. אנחנו נמשיך להלחם למען היום הזה, והמדינה המוסרית הזו שאנחנו רוצים לחיות בה.
הרב עדית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי ב"רבנים למען זכויות אדם". המאמר התפרסם לראשונה בבלוג "שיחה מקומית".
***
במסגרת הפעילות, שנעשתה בחסות הקרן החדשה לישראל ובשיתוף "רבנים לזכויות אדם", נשאו הרבנים תפילה לשלום הפליט, שחוברה במיוחד לכבוד האירוע, והרבנים ונציגי מבקשי המקלט הכלואים בחולות נשאו נאומים במקום. מדוברות הקרן נמסר כי הרבנים הדגישו שחג שבועות הוא החג שבו אנו מצווים לאהוב את הגר ולכבד את הגר החי בקרבנו.
