Rabbi Yehiel Greniman lives for dialogue between Israelis and Palestinians. Photo: Ilona Surrey
בשנה שעברה קתולים ומוסלמים מבריסל עלו לרגל לירושלים ולבית לחם. השנה הוזמנו כמה פעילים מירושלים לספר איך הם עובדים על אפשרות לכונן דו-קיום הוגן במדינתם. ג'מאל עמרו, סוהר זאתרי והרב יחיאל גריינימן, סיפרו בבריסל אנטוורפן ולובן את סיפורם. הם, שלושה עדים משלוש דתות שונות כנגד חוסר התקווה וחוסר האחדות עדיין מחפשים כיוון למצוא אחד את השני. קיראו על פעולתם החשובה
אילוסטרציה של נשים לובשות חיג'אב. "Female hijab in Islam" by Officer – United States Federal Government:File:Iftar in Patterson New Jersey.jpg (PD-USGov-State)File:Iranian women walking and talking.jpg (cc-by-sa-2.0)File:Afghan girls in Nangarhar.jpg (PD-USGov-Military-Army)File:Exchange students in Jordan.JPG (cc-by-3.0-de). Licensed under Public Domain via Wikimedia Commons –
סוהר זעתרי
אני סוהר זעתרי, גדלתי בחיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל. בבתי דברנו ערבית ועברית. יהודים ומוסלמים חיו בשכנות טובה זה לצד זה. למדתי אצל מורות נזירות בבית ספר קתולי. למדתי חמש שפות. באוניברסיטה למדתי כלכלה ומתמטיקה. הלימודים התקיימו בעברית. עבדתי בבנק. לאחר כמה שנים עברתי לעבוד בירושלים. ירושלים גם היא עיר מעורבת אבל האווירה שונה. בירושלים אנשים לא חיים יחד. הם חיים בנפרד כל אחד באזור נפרד. אז לימדו את הערבים עברית. הבוס היהודי שלי לא הגיע למחלקה שלי. אני תמיד הייתי צריכה להגיע אליו. לפיכך לא קיימת אינטגרציה. העיר אמנם מעורבת אבל חיים בנפרד. היום אני נותנת הרצאות עסקיים ועובדת עבור "מרכז ירושלים ליחסי יהודים-נוצרים". התחלתי ללמד נשים יהודיות וערביות כיצד להתמודד עם כסף. כאשר הרצתי בפני נשים יהודיות הן אמרו שסוהר זהו שם מוסלמי. בשבילן זהו הלם תרבותי לשמוע שאני פלסטינית נוצרית ואזרחית ישראלית. כשאני מלמדת נשים פלסטיניות הן לא מבינות מדוע אני לא לובשת חיג'אב. גם בשבילן זהו הלם תרבותי שאני פלסטינית נוצריה. קיימים כמה פרוייקטים אחרים בירושלים הממחישים עד כמה אנשים מכירים אחד את השני שם. קיים פרוייקט לבני נוער בני חמש עשרה מבתי ספר יהודים מוסלמים ונוצרים (רובם מוסלמים) שמצאו משמעות במגע אחד עם השני. פרוייקט זה הופסק. עם בני נוער בני שתיים עשרה הפרוייקט עדיין עובד. הם באים במגע באמצעות פקודות משחק. הבעיה העיקרית היא לשכנע את מוריהם, שלא מתלהבים משיתוף פעולה כזה. אותה בעיה צפה כאשר הוצע לקבוצת נשים מעורבת לשווק ביקורים בבתי חולים באזורים שונים של ירושלים, ביקור ביד ושם. הצעות אלה נתקלו בקשיים בקרב הנשים הפלסטיניות, שסבלן כבד, לא יכולות להתמודד עם המראות שבמוזיאון יד ושם. לסיום סוהר מתארת נסיון חינוכי להתייחס לפרוייקט של לימוד ספר על הפסטיבלים של הדתות השונות. בכל זאת אחת שאלה אותי מה אני עושה ברמאדן וישנו אחד שלא ידע שהנוצרים חוגגים את חג המולד. ושוב סוהר משווה את חייה בחיפה לבין חייה בירושלים. היהודים לא יודעים ערבית והערבים לא יודעים עברית. השכנים שלי יהודים אבל אף פעם לא יצרתי קשר איתם. בחיפה חיו בשילוב בדירות בבניין היה אפשר לראות אחד את השני ולסמוך אחד על השני, כאשר מישהו היה נעדר מביתו למשך כמה ימים. כל זה לא מתקיים בירושלים. האוכלוסייה בירושלים מונה כמיליון תושבים כשמתוכם 300,000 מוסלמים ו-10,000 נוצרים (מחציתם נזירות ו\או כמרים). בירושלים אנו זקוקים לעזרה כדי ללמוד איך לחיות אחד עם השני ללא מחסומים.
Heschel's participation in a Selma-to-Montgomery civil rights march cc: wikipedia
הרב יחיאל גריינימן
הרב יחיאל גריינימן מתחיל את סיפורו עם תמונה של הצעדה בסלמה בשנת 1965, היכן שהפעיל הרב פרופסור אברהם השל, צעד לצד הכומר ד"ר מרטין לותר קינג. התמונה היתה תלויה במשרד בישראל. מסביר יחיאל גריינימן: 'התמונה מראה מעורבות של יהודים במאבק נגד גזענות. בשבילו התמונה מהווה עד היום השראה מפני שזה מראה גם שמצבים בלתי אפשריים ניתן לשנות. זוהי דוגמא חזקה של פעולה דתית. הרב השל חווה את הצעדה כמו "להתפלל ברגליו" שהובאה לירושלים. עמותת שומרי משפט שהתחילה בקטן, גדלה לעמותה המונה 150 רבנים, רובם עם נטיה ליברלית. היום לעמותה כ-30 עובדים שכירים."
הרב יחיאל גריינימן הינו רב קונסרבטיבי ודוגל בנושא זכויות האדם במיוחד בשטחים הכבושים ובפרט בשטח C בגדה המערבית. העמותה מקדמת גם פעילות נגד הפרות זכויות האדם של יהודים. אבל בעיקר עושה עבודה חינוכית החל מהכשרה לרבנים לפעולה מקומית בעתיד. ישנם קשרים עם 50 כפרים פלסטיניים. בעונת המסיק אנחנו יוצאים עם מתנדבים כדי לעבוד במסיק. זוהי הזדמנות מוחשית להראות סולידריות להתנגדות לכיבוש והדיכוי ולהראות לאנשים מחו"ל את המציאות. ברגעי המנוחה משוחחים אחד עם השני. הוא גם מסכים ההפרדה בין האוכלוסיות היא גדולה והוא רוצה לעזור להפסיק אותה. הגעת המתנדב מחו"ל הוא מוצא חשוב. הם מתחילים ללמוד על העוול שנעשה.
בספר דברים (פרק כ') ישנו קטע שבו איסור להרוס עצי פרי בשטח כבוש. לראות עצי זית שנעקרו ונהרסו בשטח כבוש זהו הלם תרבותי. אחת הפעולות שננקטו על ידי הרבנים הייתה לנטוע עצי זית. באזורים שחיים בדואים, הם נעקרו וגורשו מבתיהם [למשל שבט הג'אהלין מאוים בגירוש ממקומו ליד מעלה אדומים, או האיום על הריסת הכפר סוסיא בדרום הר חברון]. גם לזכויות אוכלוסיה זו מתבצעת פעילות קבוצתית. במקום כזה די יוצא דופן להרשות לבנות בית ספר. עם זאת בית הספר נמצא ממש על יד מזבלה. בתכנית קיימת מגמה לפנות בדואים באזורים נוספים. במדבר בנגב לקיומו של הרבה כפרים בדויים אין הכרה. כפרים נהרסו גם לאחר שנבנו מחדש. ישנו כפר (אל-עראקיב) שנהרס 80 פעמים.
קואליציית אירגוני "תג מאיר: אור במקום טרור" השיקה לאחרונה פעילות בין דתית שמתנגדת לגזענות. הוא הצביע על כך שהערבים והיהודים הם אתניים הקשורים זה לזה, אבל את השנאה ביניהם אפשר להבין כגזענות. אחת מהפעולות הייתה מחאה משותפת נגד שריפת מסגד. הם גם רוצים לבחון ולפתח את התיאולוגיה בהקשר המעשי. קיימת קבוצה בהנהגת רב אישה שקוראות יחד את הכרזת העצמאות של ישראל, מסמך חשוב מפני נבטיח שלישראל אין חוקה. הטקסט כולל: חופש הדת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות ושנשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות שנהיה נאמנים לעקרונות מגילת האומות המאוחדות. הטקסט הזה מוביל לדיונים מעניינים שהחשיבה אצל אנשים צעירים באמת מאתגרת.
תמונה של קמפוס האוניברסיטת ביר זית (1997) CC BY 2.5 wikipedia
ג'אמל עמרו
ג'אמל עמרו מרצה לתכנון ערים באוניברסיטת ביר-זית. הוא למד בגרמניה. ג'אמל מוסלמי אבל ממשפחה נוצרית. ההיסטוריה המשפחתית שלו משתלבת עם קבוצות דתיות שונות. הוא אומר שלבעיות בארצו אין שום קשר לדת אלא לפוליטיקה רעה. בגרמניה הוא למד שנקודת המוצא היא תכנון ערים ובניה, שנועדו לשפר את חייהם של התושבים. מתכנון עוברים לבניה ולא להריסה. בארץ הוא רואה כיצד תכנון העיר והבניה מרחיקים אנשים במקום לקרבם. הוא גם אומר שעט הציור (של אדריכל או מהנדס) יכול לגרום לנזק רב.
לפני המצגת שלו הוא נותן לתלמידיו תמונות, המראות איך אופן קיצוני שונים החיים עבור אוכלוסיות מופרדות אחת מהשנייה. כמה מהתמונות שוות אלף מילים. שתי תמונות מראות את ההבדל. המתנה של שני ישראלים בשדה התעופה ומחכים בנוחות ליציאתם. בשנייה פלסטינים העומדים שעות רבות במחסום ומחכים כדי לצאת לעבודה. שתי תמונות נוספות של המראות איך נערים משחקים כדורגל. קבוצה אחת משחקת בדשא ירוק ומושלם וקבוצה אחרת שמשחקת על הריסות ובלי מים זורמים. אותו דחפור שמנקה שטח עבור בתי המתנחלים משמש להרס בתים פלסטיניים. התמונות מראות את הכעס של תלמידיו. הוא קורא להפסיק את המדיניות הזאת. הסטנדרטים הכפולים הם סוג של אפרטהייד שחייבים לעצור.. וקיימת גם המדינה וצריך לתרום צורה קונקרטית על ידי כך שנמשיך לחלוק את הסיפור…
