פרשת השבוע: יום ירושלים ברגשות מעורבים ›

בדבר תורה לפרשת "בחקתי" הרב גריינימן מספר כי בכל יום ירושלים יש לו רגשות מעורבים. אך משהו השתנה בו, במיוחד אחרי המאורעות הקשים בעיר, במהלך הקיץ האחרון. 

• חתמו על קריאה רבנית להפסקת האלימות במצעד ריקוד הדגלים ובעד הסובלנות
• "ירושלים לא שותקת" מארגנת משמרת מחאה מול המצעד. המיקום המדוייק יקבע בקרוב. מקום המחאה יהיה מוגן יחסית (כלומר לא בשער שכם או ברובע המוסלמי) כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים להצטרף. יום ראשון 17 במאי בשעה 17:30.
• קיראו ושתפו בפייסבוק: פסק הדין שמאפשר לצועדים לצעוד ברובע המוסלמי. כפי שפורסם בדף של "תג מאיר: אור במקום טרור"

מצד אחד, ירושלים תמיד הייתה מרכזית בחיי הרוח שלי וכמובן בתודעה הדתית היהודית הכללית. היא המוקד של תפילות עמינו ותקוותינו לחרות וצדק, חידוש הנבואה וגאולה שלימה. היא המקום בו השכינה הורגשה והובעה בעבר והובטחה כמקום בו תחזור השכינה בעתיד. מקום קדוש עליו יבואו כל העמים לעבוד את האל האחד האמיתי, בו  כולם יעמדו  למשפט צדק בסוף הימים, ו"למוות לא יהיה יותר שלטון".

מצד שני, היום שנבחר על ידי הכנסת לחגוג בו את ירושלים (מתוך השפעה חזקה של מרכז הרב קוק וגוש אמונים) הוא כ"ח באייר, שהוא היום בו עם אחר הובס ונכבש על ידי צבאינו. הוא יום בו התחילה 48 שנה של כיבוש.

תחושת השמחה שחשו הרבה יהודים אז – ואני ביניהם – כאשר שוחררו מקומותינו הקדושים ואוחדה העיר התקלקלה, הוחמצה בגלל המחיר הכבד, מוסרית ורוחנית, שבא עלינו  בעקבות אותו ניצחון, בגלל האי-צדק המתמשך לעם אחר והרעלת האידיאלים הדתיים שלנו על ידי לאומנות קיצונית.

האין דרך אחרת עבור העיר האהובה הקדושה הזאת חוץ מדרך מצעדי הניצחון, הנפת הדגלים, הנישול וההשפלה של אחרים, והשנאה והפחד המתמשכים?  האין דרך לשיתוף של העיר עם שאר האנושות, לעשותה מקור של אור וחיים במקום חזית של שפיכות דמים, גזענות וסיכסוך דתי ואתני מר?

בספרו "ישראל: הד הנצח" (שנכתב קרוב מאד לסוף מלחמת ששת הימים) שואל הרב אברהם יהושע השל את השאלות הבאות אודות לתפקידה של ירושלים בחיינו:

"המיסטורין שהוא ירושלים, האתגר שהוא ירושלים! כיצד לאחד את האנושי והקדוש? איך לשקף את האלוהי במילים, בצורת מעשים?

כיצד נחייה בירושלים? היא מלכה הדורשת סטנדרטים גבוהים…איזה סוג אור אמור להקרין ציון? אילו מילים, אילו מחשבות, איזה חזון אמור לצאת מציון?

בתגובה הוא פונה אל קטע מאד מפורסם של הנביא ישעיהו (2,2-4):

"כי מציון תצא תורה

ודבר ה' מירושלים

ושפט בין הגויים…

לא ישא גוי

אל גוי חרב

ולא ילמדו עוד מלחמה:"

לחגיגת ניצחון צבאי או כיבוש בדבריו כאן כי אם חזון, חזון נבואי עתיק של צדק ושלום. והוא למפסיק כאן אלא ממשיך ושואל, ומציג את הבנתו של  האתגר העומד בפני העם היהודי אחרי יוני 1967:

הריני חרד. כיצד לחיות בעיר האלוהים? איך מחברים בין הקדוש הנצחי לבין צדק וחמלה, עם שיר ותפילה?…מה חייב לצאת מציון? דחית השקרים, חמלה וחסד, גועל נפש מאלימות, כל אלה יעזרו להתגבר על חולשת הרוח.

ומי ינפנף ויכריח את אש האמת להתפשט בכל העולם, יתעקש על היותנו כולנו אחד, שהאנושות איננו זן של בהמה, אלא קהיליה של אכפתיות, ברית של אחווה.?

אף אחד לא יראה, אף אחד לא יכאב.

יש קללה בעולם, תוכניות נבזיות להרע, ומעט מאד תפילה. תנו לירושלים להיות מושבה של רחמים לכל בני אנוש. בכל מקום בו שומעים אנחה, יתערערו חמלה וחסד פעילים בירושלים."

" …אסור שירושלים תאבד בתוך גאווה או יהירות".

אמנם קול יותר עדין ופואטי  מקולו הכעוס והנבואי של ישעיהו ליבוביץ באותה עת, אך אף השל גם ראה את הסכנות של הניצחון ההוא. אך לעומתו הוא דרש והתפלל שאנחנו נעמוד באתגר הגדול בהזדמנות ההיא, שנגשים את הפוטנציאל הרוחני האוניברסאלי של העיר. אני מצטרף אליו בחזון ובתקווה הזאת.

עוד לא מאוחר מדי לפעול להגשימו.

 

שבת שלום,

הרב יחיאל גריינימן 

 

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע

 

בתמונה: By Official U.S. photograph, listed in LOC collection with no restrictions [Public domain], via Wikimedia Commons