בתמונה: הרב דובי חיון. מקור: יוטיוב
בדבר תורה לפרשת "אמור", הרב דובי חיון עוסק בשני מושגי יסוד המתחברים לידי מעגל אחד: "שלמות" ו"קדושה". הקשר למועדים הם המעגל המחבר לידי ביצוע שני מושגים אלה. אך מהי אותה השלימות? וכיצד היא קשורה לקדושה? ואיך כל זאת קשור לחגים? ויתרה מכך מה הקשר של ציווים הדואגים ומעלים את עניין הרחמים והצדקה, דווקא בעידן של היעלמות מדינת הרווחה?
ראשית הציווי על שלימות הכהן המשרת בקודש:
"אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם:" ויקרא פרק כא. לאחר מכן על הקורבנות להיות מושלמים – (יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים: (כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם: (כא) וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ: ויקרא פרק כב . אי שמירה על השלימות הינה חילול הקודש – (לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: ויקרא פרק כב. ואז ממשיכה הפרשה אל הציווי על מועדי ה' כולם. (בכל אופן המקראיים). (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: (ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ (ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: ויקרא פרק כג. כאשר בין לבין כאשר עוסקים בקורבנות יש ציווי מעניין האומר: (כח) "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:" ויקרא פרק כב. וכאשר עוסקים בספירת העומר שוב ציווי שלכאורה אינו קשור באופן ישיר : (כב) "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: ס" ויקרא פרק כג . ומקנחים במה שהפך לסמלה של מדינת ישראל ולחלק בלתי נפרד ומהותי לחג נוסף (לחנוכה) והכוונה להדלקת המנורה (ד) "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת". (ויקרא פרק כד')
- שלימות – שלימות הינה שאיפה וכפי שמתאר הרמב"ם את מדרגות הנבואה אפילו המדרגה הגבוהה אינה השלמות עצמה ששלמות ממש יש רק אחת – הקב"ה. שהרי גם שמו שלום גזור משורש זה. ויתרה מכך נאמר לנו בפרשה שהשלמות הינה הצהרת כוונות שהמביא פגום אומר בזאת שהוא עושה זאת מתוך חובה חיצונית ולא מתוך פנימיותו. השאיפה לשלמות – לתמימות, ששוב יש כאן מצד אחד תום ומצד שני סכנה של מות, חייבת ללוות את האדם ובכך להשיג את הקדושה – את המיוחדות המושגת במאמץ. ולשם כך יש לנו את החגים ליצירת קדושה זו אך היא אינה מושגת אלא בהיותנו בני אדם. בנתינתנו לזולת שאחרת אומר הקב"ה: "מועדכם ועצרותיכם שנאה נפשי".
- קדישות – קריאתו של הקב"ה: "..אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי", מטילה עלינו אתגר קשה – האם יעלה בידינו לקבוע זמנים מיוחדים שיהיו "קודש"? לאור המציאות המנכרת של חיי היום יום הסיכויים לכך אפסיים. אף על פי כן, האפשרות להפוך את "מועדי ה'" לרגעי משמעות בחיי השגרה של המציאות המודרנית נתונה בידי האדם. יצירת קדושה זו היא היוצרת את הקשר של השאיפה לשלמות ולקדושה. שאיפה זו היא המעבירה ומנחילה את המורשת מדור לדור בעשייה שרק בה יש משמעות דיבור ללא עשייה אין בו ולא כלום.
הרש"ר הירש. cc: wikipedia
הרש"ר הירש כותב על כך:
"…אתה מוצא שישראל קרוי קודש: 'קדש ישראל לה' (ירמיהו ב, ג) וגם השבת קרויה קודש: 'ושמרתם את השבת כי קֹדש היא לכם' (שמות לא, יד). אולם קדושת האדם היא היותו מוכן לקיים את חובתו בלא היסוס; ועל-פי זה יש לבאר גם את קדושתם של חפצים, מקומות וזמנים: היא נובעת מייעודם להעלות אותנו על כל הכוחות המתנגדים לקדושה; והיא מסייעת לנו להתקדש – להיות מוכנים לקיים את חובתנו. נמצא, שכל קודש אינו אלא מִקְרָא קֹדֶשׁ; הוא "קורא לנו להינתק ולצאת ולהתעלות" – מכל שקיעה בהווייה חושנית ומכל תלות ברצון ללא חובה; הוא קורא לנו אל פסגת הקדושה – להיות מוכנים לחובתנו בלא סייג; וכל קודש קורא על פי כוח האמת המיוחדת, שהוא נועד להיות נושא ומכריז לה."
שאיפה זו היא המחברת אותנו אל צלם האלוהים בו נבראנו. צלם האלוהים הנושא עימו ומקרין אלינו קדושה, יחודיות, שאינה עוברת בתורשה אלא בעבודה. לכן גם אומרים לנו החכמים במשנה: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה". כל אלה מופיעים בפרשת השבוע. כלומר עשייה בלתי מוגבלת של אחריות לאחר היא המחברת אותנו לאחד – לשלם היחודי הקדוש.
שבת שלום,
הרב דובי חיון
