בתמונה: By MathKnight (Own work) [CC BY 4.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/4.0)], via Wikimedia Commons

לפני הרהוריי לערב יום העצמאות, ברצוני להביע את גאוותנו הגדולה, של כל שומרי משפט, על כך שאור קשתי בחר את מנהלת המחלקה שלנו לצדק חברתי/כלכלי הרב עידית לב, עבור רשימה של עיתון הארץ למדליקי המשואות ליום העצמאות. כמו כן, הנה קישור לדבריו של חבר הועד המנהל של העמותה הרב פרופ' יהוידע עמיר:

"אנחנו הרבה יותר חזקים ממך, הרבה יותר עקשנים ממך, הרבה יותר מתמידים ממך."

על עקשנות והכרעות מובחנות בפנינו ביום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל

הרב אריק אשרמן

נשיא ורב בכיר-שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם

 

אם את/ה לא חזק/ה, עקשן/ית, מתמד/ת, אל תקראו את ההרהורים שלי, או תדלגו לשלושת המקטעים האחרונים. אם אינך מאמין/ה בטוב שבנו כיהודים/ות וכישראלים/ות, ויכולתנו להשתנות לטוב, מה שכתוב כאן רק יגרום לעוד ייאוש. אני מחפש את אלו בכם/ן שיש בם/ן אמונה בטוב שבנו ושעבורכם/ן אמיתות קשות והכרעות חדות מעוררות רוח לחימה.

בשבוע שעבר 2 מתנחלים "ביקרו" אותי בבית בזמן שלא הייתי, וספרו לאישתי על הטראומה לילדיהם כי אני/אנחנו הולכים/ות לפנות אותם מבתיהם/ן. כנראה שהיו מאוד מנומסים, וליבי עם כל האדם שמפנים/ות אותו/ה מביתו/ה, בוודאי שעם כל ילד/ה. אני מצטער שאישתי לא לקחה פרטים. חייבים/ות לדבר. אם אתם קורים את זה, נא ליצור קשר: ravarik@rhr.israel.net.

ביום ב' היתה עבודה חקלאית במספר נקודות מאוד רגישות בעמק שילה. הגעתי לנקודה אחת לפני החקלאים. רכב של מתנחל עקף אותי, הסתובב וחזר. המתנחל קרה לי בשם, וכפי שניתן לראות בסרטון, התחיל לנאום:

גם אצלו, הטענה העיקרית היא שאנחנו מפנים/ות יהודים/ות מבתיהם/ן. כאן אולי היתה הזדמנות לדיאלוג, אבל היה רק מונולוג בזמן שהודיאו שלו מצלם. עוד לפני שהתחלתי להקליט גם אני (ולכן לא תראו את זה בסרטון) הוא מגיב לפניות שלי בתשובה שעם מישהו כמוני אסור לדבר.לא הספקתי אפילו להסביר לו ששומרי משפט כמעט ולא מתעסקת בפינוי מאחזים (אלא מניעת השתלטויות והבטחת גישה בטוחה של פלסטינים/ות לאדמותיהם/ן. במסגרת זו כן גרמנו לפינוי מאחז טרי לאחרונה, אם כי אפשר לראות כאן איך חיילים באו וחגגו את הבנייה מחדש) .לזכותו של האדם בסרטון יאמר שהוא הדגיש שהם ילחמו רק במסגרת החוק, לא הרים יד ולא ניסה לשבש את העבודה. (ברם, כנראה מישהו/היא לחץ/ה על הצבא לא לאפשר לחקלאים לחזור בדרך הקצרה בה החיילים עצמם ליוו אותם בבוקר, ונאלצנו להזמין משאית להחזיר את האנשים ואת החמור.)

כבר כתבתי שליבי עם ילד/ה שחרד/ה על פינוי מביתו/ה. אבל, כאשר קיבלתי את הדיווח מאישתי, שאלתי את עצמי, מדוע תחושות החרדה לא גורמת לרגישות לטראומה של ילדים/ות פלסטיניים/ות שפונו מבתיהם/ן ו/או שבתיהם/ן נהרסו? כאשר שאלתי את המתנחל בסרטון מדוע לא אכפת לו מהאנשים שהוא השתלט על אדמותיהם, הוא אומר לי "היינו כאן לפני 2000 שנה ויותר. כאשר הגענו לא היה שום ערבי ושום נעלים עד שהגעת לעשות פרובוקציות…" האמת אחרת.

האם הוגן להעמיד דבריו של האיש הזה כמייצג את החברה הישראלית, או אפילו רוב הציבור המתנחלים/ות? ומדוע להתמקד על דבר כזה בהרהורי יום העצמאות?

איני חושב שהביטויים הקיצוניים שלו מייצגים, אבל הביטויים הם הקצנה של אתוס שכן שורר היום בחברה שלנו. כפי שכתבתי כבר בנוגע למסר של הבחירות, יש רצון בחברה הישראלית היום לשפר את כיבוד זכויות האדם של יהודים/ות החיים בעוני ויש סיכוי טוב שהממשלה החדשה תשפר את המצב. אולי הכבוד לרב לב על כך. אבל, היחס לערביי/ות ישראל, פלסטינים/ות ומבקשי/ות מקלט ובכלל לא יהודים נד בין חוסר אכפתיות לעוינות. בדבריי בהרהורי פסח על חאן אל אחמר, סיפרתי על השיחה המעגלית ביני ובין שוטרים שידעו לומר שכל הישוב "בלתי חוקי" אבל לא היו מוכנים להתמודד עם העובדה שיהודים בלבד קובעים מה חוקי ומה לא בכל הישובים הפלסטיניים בשטחים הכבושים. בדיון השני בבג"ץ שאנחנו מנהלים יחד עם מרכז אל קודס, הועד הישראלי נגד הריסת בתים, סיינט איבס ומועצת דיראת וכפרים נוספים להחזיר סמכויות תכנון לידיים פלסטיניות עבור כפריהם/ן בשטח C, הויכוח הוא די דומה לויכוח בחאן אל אחמר. השופטים מכירים בעוול הנורא במצב הנוכחי. השאלה היא האם מספיק שיהודים/ות י/תהיו קצת יותר הוגנים/ות כלפי לא יהודים/ות בענייני תכנון, או האם ללא יהודים/ות חייבת להיות סמכות אמיתית להשפיע על גורלם/ן. המדינה מנסה לתאר את תכנון של משהו בין חסד ונושא פוליטי. אנחנו אמרים שתכנון הוא לא חסד או כדור רגל פוליטי, והיום שלכל הדעות אין פתרון מדיני כזו או אחרת באופק, על המדינה להתמודד עם חובותיה כשולטת בשטח בעתיד הנראה לעין.

ערב פסח מבקשי/ות מקלט קיבלו גזרה חדשה, בה יצטרכו להיות כלואים/ות אם המדינה לא מקבלת את בקשתם/ן למעמד של פליט ( גם כאשר ועדה מקצועית מאשרת הדרג הפוליטי כמעט תמיד פוסל). ביום ב' המדינה היהודית הרסה את הכפר ה"בלתי מוכר" של בדואים/ות אזרחי/ות המידנה אל-עראקיב" בפעם ה-82. היום לפני, אולי כתגובה לניצחון של אל-עראקיב כאשר בג". אישר שנית שבית משפט מחוזי חייב לדון על תביעות הבעלות שלהם/ן, המדינה היהודית תבעה שישלמו 50,000 ₪ ליום (5,000 לאדם עבור 10 נתבעים) בגין בזיון בית משפט כל יום שנשארים באדמותיהם/ן.

ביום העצמאות ה-67 שלנו אנחנו, מתמודדים עם הכרעות חדות וברורות:

1. האם אנחנו נאמנים/ות לחזון מגילת העצמאות שמדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", או נשתמש בכוחה של המדינה והרוב היהודי לקבוע את גורלם/ן של אלו שאו שאין להם/ן שום קול, או שקולם/ן תמיד תהיה קול מיעוט כפוף לעריצות הרוב בכל הצבעה "דמוקרטית"

2. האם נצליח לקיים את ציווי התורה גם לא לדכא את הלא יהודי/ה וגם להזדהות אתו/ה: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץמִצְרָיִם."

3. כארגון זכויות האדם , אנו מאמינים/ות שאסור שזכויות האדם יהיו תלויים בשיקולים פוליטיים. אבל, עכשיו שברור לכולם/ן שלא יהיה הסדר מדיני בעתיד הנראת לעין, אף אחד/ת לא יכול/ה להתחמק מהתמודדות עם חובותינו לשמור על זכויות האדם בתירוצים כמו "זה פוליטי" או "זה עניין של משא ומתן מדיני". עלינו להכריע האם נשמור על זכויות האדם בשטחים שבשליטתנו וכנראה יהיו עוד הרבה זמן.

לבסוף, אני מודה שאני כותב את המילים כאן בקצת התלבטות ואף קצת פחד. הפחד שלי לא מאלו שלא יאהבו את דבריי ו/או י/תגידו שהם צורמים/ות ביום הזכרון/חג העצמאות. הם האמת שלי/שלנו, הם מייצגים את הפן של המסורת היהודית הדורש מאתנו לכבד את צלם אלוקים בכל אדם.

כפי שכתבתי בראשית דבריי, הפחד שלי מאלו מכם/ן שי/תסכימו עם כל מילה. גם לכם/ן יש הכרעה בין הייאוש ובין רוח הקרב. שימו לב טוב טוב למילים של המתנחל בסרטון. "אנחנו הרבה יותר חזקים ממך, הרבה יותר עקשנים ממך, הרבה יותר מתמידים ממך." מי מאתנו מאמין/ה שהאדם בסרטון צודק, ואצל מי המילים שלו מעוררים נחישות? אני מאמין בעמי. כאשר אנשים/ות שאינם/ן דוגלים/ות בזכויות האדם אומרים/ות לי שהרוב אתם/ן ולעולם לא יהיה שינוי, אני עונה, "אני יודע שהעם שלנו יותר טוב מזה." ראינו בסקר דעת קהל על הבדואים/ות, שדעת הרוב היהודי משתנה לאחר שאנחנו מקלפים/ות את הדיסאינפורמציה. אבל האמונה שלי היא לא דבר שאני יכול להוכיח להם/ות או לכם/ן, כפי שאני לא יכול ללמד רוח הקרב.

בחג העצמאות זה אני מאחל עצמאות ושחרור מהמנטליות האומרת שעברה תקוותנו. אני מחפש את אלו שמספיק חזקים/ות, עקשנים/ות, ומתמידים/ות שתמשיכו בכל לבבכם/ן, בכל נפשכם/ן ובכל מאודכם/ן להגיע לשטח, לממן, לכתוב, להפגין דווקא כי המצב קשה, כמו שאני מתחייב בשם כל הצוות הלוחם של שומרי משפט להמשיך בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו להחזיר אדמות לבעלים/ות פלסטינים ולדאוג שיגיעו לאדמותיהם/ן, להילחם עבור ישראלים/ות החיים/ות בעוני. לא נשקוט עד שנשים קץ להריסות בתים בנגב ובשטחים הכבושים, עד שנמצא בית עבור מבקשי/ות מקלט, עד שתהיה דירה ציבורית לכל נזקק/ת – עד שנגשים את היעוד ואת החלום שלנו כעם:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

חג העצמאות שמח,

אריק