בדבר תורה לפרשת "קדושים" הרבה מירה רז מבקשת להבין את הציווי להתקדש בפני השם. דווקא ביום הזיכרון, בו אנו זוכרים את הנופלים, רז מראה לנו את הקשר בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "קדושים תהיו". וכך אנו למדים שהדרך לקדושה עוברת באהבה לאחר
יש הרבה ענינים בפרשת "קדושים" אבל אצטט כאן את הפסוק הראשון:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"
מדוע הציווי הוא ברבים? האם לא יותר הגיוני לצוות על אדם יחיד להיות קדוש? ומהי בכלל משמעותו של הציווי הזה? האם אפשר בכלל לצוות על דבר כזה? באותה מידה נוכל לשאול על הכתוב בהמשך (בפסוק 18): "…וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה" האם אפשר לצוות על אהבה? ומדוע כאן הציווי הוא ביחיד? המחשבה הבסיסית אומרת שאם ה' מצווה זה כבר אומר שאפשר לקיים את הציווי. אחרת לא היה בא הציווי.
איך מוציאים לפועל 'אהבה' ו'קדושה'?
ובכן הכל הוא סיפור של מחשבות, של מצב תודעה (מודעות). מצב תודעה של 'אהבה' אומר שלאדם יש יכולת מוכחת לפתור סכסוכים (גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין חברו) בדרך שמביאה שלום. שמאחדת את הניגודים. יכולת זו היא פרי עבודתו הרוחנית הפנימית של היחיד. אף אחד לא יכול לעשות אותה במקומו. זהו כבר מצב של קדושה. קדושה משמעותה הבדלה מעולם של ניגודים ופרוד שהוא עולם החומר במהותו, והתעלות אל עולם של אחדות הניגודים. מי שמקיים "ואהבת לרעך כמוך" באיזה ענין כבר הביא קדושה לעצמו ולעולם. אבל הציווי כאן הוא ליחיד.
"קדושים תהיו" משמעו – שאפשר להעזר באהבה של האחר כדי להעלות את הקדושה בחיי. אם מישהו התיחס אלי, בצורה בלתי צפויה של אהבה, מיד מתרחב ליבי ומשפיע עלי להיות כמוהו. הקדושה נוצרה מחיבור בין השניים. ואם אני אתנהג באהבה (השווה למחשבה שמאחדת ניגודים) אביא יותר קדושה לעולם. האחריות לאהבה הפנימית היא על היחיד, מתוך כך משפיעים (מלשון 'שפע') קדושה בעולם.
האות ל' במילה "לרעך" היא המכוונת לקדושה. "ואהבת" – מופנה אל היחיד . לְ/אֶל – כשתוציא לפועל את מחשבות האהבה שלך יתקיים "קדושים תהיו" עד שהשני יהיה כמוך.
שבת שלום,
- האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע –בניו אל אהרון מתים משום שבאו ב"עת" הלא נכונה אל הקודש ומה בין המוות לבין הפיכת האנשים לקדושים ?
