בדבר התורה לפרשות השבוע "תזריע-מצורע", הרב קובי וייס מלמד שאסור לנו להתעלם ממה שלא נוח; ממה שנדמה כרע; מהדומה והמלוכלך; אלא דווקא לפקוח עיניים ולראות אותו בכל מסתרי החברה בישראל. רק כך נוכל להכילו ולטהרו.

cc: מפעל טיהור השפכים בהרצליה By Ori~ (Own work) [Attribution], via Wikimedia Commons

בדבר התורה לפרשות השבוע "תזריע-מצורע", הרב קובי וייס מלמד שאסור לנו להתעלם ממה שלא נוח; ממה שנדמה כרע; מהדומה והמלוכלך; אלא דווקא לפקוח עיניים ולראות אותו בכל מסתרי החברה בישראל. רק כך נוכל להכילו ולטהרו.

תפקידנו כרבנים למען זכויות אדם הוא לא להתעלם ממה שלא נוח, ממה שנדמה כרע, מהדוחה והמלוכלך אלא דווקא לפקוח עיניים ולראות אותו בכל מסתרי החברה הישראלית. לדאוג כאותו הכהן בפרשות שלנו למצוא את הדרכים לטהר ולהכיל את כל ה"מצורעים" של ימינו.

פרשות השבוע עוסקות בעיקרן בהפרשות שונות של הגוף והטיפול הדתי בהם. החל מדם הלידה, עבור בצרעות שונות ומשונות וכלה בדם וסת ופליטת זרע של הגבר. אין ספק שאלו אינם נושאים מלבבים כל עיקר, והעיסוק בהם מעלה רתיעה אוטומטית. מעבר לכך העיסוק הדתי בהם מעלה שאלות לא פשוטות על טיבה של הדת, במיוחד בעיני האדם המודרני שלמד לראות את הצד הביולוגי–רפואי של הדברים והינו ספקן לגבי הצורך בכהן באבחון הצרעות או בתיוג הפרשות גוף אלו במילים כמו טומאה וטהרה.

טוהר וסכנה

האנתנרופולית הנודעת מרי דגלס (למשל בספרה שתורגם לעברית: "טוהר וסכנה", (הוצאת רסלינג) עמדה על אי הסדר הקיים בתופעת הלכלוך. שערה על ראש נערה היא מראה מלבב אולם שערה על רצפת האמבטיה או בצלחת מרק איננה כל כך מלבבת. נעלים יפות על הרגלים אך לא במקרר. החול נאה בגינה אך לא בסלון הבית. הרתיעה מלכלוך הינה רתיעה משבירת המסגרות שבהם אנו מקטלגים את העולם ומהווה סכנה לתפישת העולם שלנו. כך גם לגבי הפרשות הגוף. כל עוד הכול על מקומו אין לנו גועל או רתיעה אולם כאשר הדבר אינו במקומו הוא מעורר גועל ודחייה. הטיפול הדתי בו הינו בעצם טיפול בסדר העולם ומהווה נתון חשוב לגבי החלוקה ואי החלוקה של המציאות על פי אותה התרבות. תובנה זו מאפשרת לנו להבין מערכות שונות של איסורים דתיים שנושאם הוא הטיפול בחריג. החזיר למשל מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, לא ניתן לקטלג אותו במשבצות הקיימות. כנ"ל לגבי שעטנז: צמר ופשתים יחדיו ודוגמאות לרוב. הטהור אם כן הוא השלם והמושלם והטמא ההופכי לו הוא החסר, הלא מושלם המאיים על הסדר החברתי.
דגלס אינה מסתפקת בכך והיא מגייסת את הפסיכולוג הקלאסי ווילאם ג'יימס להעלאת נקודה מעניינת.

ג'יימס, אבי תורת הפסיכולוגיה הדתית טען ("החוויה הדתית לסוגיה", מוסד ביאליק), כי היחס הדתי לרוע יכול להיות אחד משתי צורות: דחייה מלאה שלו עד כדי אי עיסוק בו, זוהי לתפישתו הגישה הנכונה והרציונאלית. לעומתה ישנה גישה שאינה יכולה להתעלם מהרוע והיא עסוקה בהבניית חוויות מאחדות על מנת ליישב בין הטוב והרע.

האם היחס לזיהום, דומה ליחס לרוע – בדתות השונות

דגלס מחברת את ג'יימס עם דבריה ושואלת תיאורטית האם ניתן למפות את היחס של הדתות ללכלוך וזוהמה באותו אופן כמו ההתייחסות שלהן לרוע. על פי דגלס הנצרות הינה הדת היחידה שהתמודדות שלה עם הרוע היא על פי גישתו הראשונה של ג'יימס, כלומר שלילה מוחלטת והתעלמות.

לא ניתן במסגרת זו להרחיב בשאלות מרתקות אלו. אולם מעניין לחשוב על כך בהקשר היהודי. הדת היהודית, בניסוח כוללני ביותר, אינה מתעלמת מהרוע. היא בהחלט מכירה בו ואינה שואפת לחיים מנותקים ממנו. הנזירות אינה משאת נפש יהודית וודאי לא הנזירות המינית. הדרך הנכונה היא חיים שמטרתם למצוא ולגלות את הטוב והקדושה בכל החיים. "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע… ובחרת בחיים" (דברים ל). יש לבחור בחיים תוך כדי הכרת הרוע. לכל יצרי האדם יש תפקיד, גם ליצר המין וגם ליצר האכילה, אך יש לקדש ולרומם אותם.

אין להתעלם מהרוע, אין להתעלם מתיעוב, אין להתעלם מגועל

משום כך מעניין להשוות בין הנצרות ליהדות דרך פרשות השבוע שלנו. הפרשות שלנו לא מתעלמות מלכלוך והרתיעה ממנו. הן מטפלות בו בצורה מפורטת ולכל אחת מההפרשות יש פתרון דתי. הטבילה במים למשל מטהרת את רוב ההפרשות. היהודי המקראי טבל רבות מאוד בחייו בתקופה בה לטהרה היה מקום מרכזי בחיי האומה. לאחר חורבן הבית נותרה רק הטבילה של האישה חובה הלכתית אולם גם גברים דתיים בימינו נוהגים לטבול לא מעט. לעומת זאת בנצרות ישנה טבילה אחת הרמטית בתחילת החיים ולאחריה אין עיסוק בכך, החיים נמנעים ומתעלמים ממציאות הרוע.

נדמה שהמסר מפרשות שלנו הוא: אין להתעלם מהרוע, אין להתעלם מתיעוב, אין להתעלם מגועל. החיים הם כל אלו ויש להתמודד איתם.
כל חיינו המנטאליים מלאים בבניית סכמות ותבניות שחלקן משמשות כסטראוטיפים ודעות קדומות. מי שאינו בתבנית שלנו הוא מנודה. המצורע הוא דוגמא מצוינת. אך למצורע היהודי יש דרך חזרה למחנה. הדת מבנה לו דרך להחזרתו והיא מטילה זאת על איש הדת-הכהן. זוהי חובתו לטפל בכך. משום כך פרשות השבוע שלנו נמצאות בחומש ויקרא הנקרא גם "תורת כוהנים".

החזרת החריגים לחיינו

חובתו של מנהיג להיות מודע לחריגים של החברה בת זמנו ולדאוג למצוא דרכים להחזיר אותם לקונצנזוס. חיים של בריחה והתעלמות מהרוע עלולים לגרום להתעלמות מכל אלו המתויגים: "טמאים", חריגים, שונים, זרים, גרים, מיעוטים, רעים, שחורים, מלוכלכים.
אי אפשר להימנע מהכללות, הן חלק ממנגנוני ההישרדות שלנו. אולם חובתנו היא למצוא דרכים להכניס את החריגים פנימה.
הפטרת פרשת השבוע (מלכים ב,ז) היא דוגמא מצוינת: דווקא ארבעת המצורעים שהיו מחוץ לשער העיר שומרון הן אלו שהביאו את הבשורה לעיר הנצורה על בריחת מחנה ארם והצילו אותה מחרפת רעב. כל אדם נברא בצלם גם עם הצלם התלכלך מעט או הרבה. הדרך היא להמשיך להתייחס אליו כאדם שווה זכויות ולדאוג לצחצח ולהבריק את צלם האדם שבו ולא להשתמש בלכלוך האמיתי או הדמיוני שבו כדי להמשיך ולפגוע בזכויותיו.

הפילוסוף מישל פוקו בספרו המפורסם (תולדות השיגעון בעידן התבונה, כתר) חקר מי הם "יורשי" המצורעים הדחויים של העת העתיקה וטען כי הם המשוגעים. ומי הם המצורעים של ימינו?

תפקידו של הרב כמו גם כל החותר לשלמות וטוהר הינו למצוא את הכוחות בנפשו להתגבר על תחושות האיום והסכנה שיוצר היוצא דופן. אסור לשאיפה לשלימות, פיסית ורוחנית כאחד, לדחות את היוצא דופן, אלא להיפך, עליה להטיל אחריות מנהיגותית למצוא את הדרכים לעזור לחלש והמוחלש לחזור אל החברה כשווה בין שווים.