בדבר תורה לפרשת "תצוה" הרב דובי חיון מתעכב על שאלת אי איזכור שמו של משה פרשה. הוא מראה לנו כיצד הפרשה רלוונטית לימינו, באיתגור בחירת המנהיגות הבאה של מדינת ישראל.

פרשת השבוע: כמה מחשבות על מנהיג ומנהיגות ›

בתמונה: הפרגוד מאחוריו מכניס הבוחר פתק למעטפה בבחירות הקרובות 2015, CC; CC-BY-2.5 Yiftach T , הועלה על־ידי Magnus Manske

בדבר תורה לפרשת "תצוה" הרב דובי חיון מתעכב על שאלת אי איזכור שמו של משה בפרשה. הוא מראה לנו כיצד הפרשה רלוונטית לימינו, באיתגור בחירת המנהיגות הבאה של מדינת ישראל.

בימים אלו מתלבטים כולנו בבחירת המנהיגות הבאה של מדינת ישראל. פרשת השבוע מלמדת אותנו מי ראוי להנהיג וכיצד:

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"

הפרשה מלמדת אותנו מהי מנהיגות ראויה: הן בעצם אי אזכור שמו של של משה בפרשה זו, והן במשיחת אהרון לכהן הגדול. מעניין לראות שזו הפרשה היחידה ששמו של משה לא נזכר ויתרה מכך היא נקראת תמיד בשבוע בו חל ז' באדר הוא יום הולדתו ויום פטירתו. התשובה לכך הינה שדווקא על כן נקבעה פרשה זו להיקרא בעיתוי זה, כדי להדגיש את אופייה של אמונת ישראל, שלא העמידה את המנהיג, גדול ככל שיהיה, במרכז עשייתה. המנהיג גדול ככל שיהיה אדם הוא ואינו מורם מעל העם. ואין להאדיר את המנהיג ולהעריצו כאליל.

מנהיג טוב יודע לזוז הצידה ולפנות את הבמה למנהיגים נוספים

מנהיג טוב יודע לזוז הצידה ולפנות את הבמה למנהיגים נוספים המשרתים את העם איתו. מנהיג יודע לפרגן למנהיגים אחרים ולכן משה פינה כאן את הבמה לאהרון אחיו.

על הציווי "להעלות נר תמיד" מפרש רש"י: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ומסביר הרב מנחם הכהן ב"תורה לעם", כי תפקידו האמיתי של המנהיג אינו לעמוד על ראשו של העם כמשגיח וכמפקח, אלא "להעלות נר תמיד" – להפיח בעם רוח חיים. להדליק את הזיק שבו, ולהעלות בתוכו את המאור שביהדות – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

הפרשה מתארת בהרחבה את בגדי הכהן וכן את תפקידו: "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו".

יש מנהיגים שמיד עם היבחרם וכניסתם לתפקיד הרם, שוכחים את אלה שבחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה הגיע לגדולה. (עפ"י "תורה היום"). דוגמא להנהגה. ופירוש נוסף: שתי האבנים הונחו, כאמור, על שתי הכתפיים. "אבני זיכרון" – פעם להזכיר לעם את חובותיו כלפי המנהיג, ופעם למנהיג, שיזכור תמיד את חובותיו לעם.

"ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו" | פסל של ג'יוואני מריה מורלייטר (Giovanni_Maria_Morlaiter) בדמותו של אהרן הכהן, המאה ה-18. CC BY-SA 3.0 – by Wolfgang Moroder.

הפרשה גם מדגישה כי על המנהיג לשמש כדוגמא אישית – "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

אם הכהן מתייחס לכהונה ברצינות, כאל דבר שבקדושה, והוא יודע וזוכר שנבחר לשרת את העם, ולא לשלוט עליו, במקרה כזה, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" – ישמע העם לקולו ויציית לו. (תורת עם).

לכאורה משונה הפסוק:

"ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אזן אהרן ועל תנוך בניו הימנית, ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית".

נשאלת השאלה למה דווקא במקומות אלה? שכאשר הוכתרו הכוהנים הראשונים בעם ישראל, ציוותה תורה להראות להם מהן שלוש התכונות העיקריות של נושאי כהונה, שכל חייהם צריכים להיות קודש לציבור: