בתמונה אורי אורבך ז"ל | CC BY-SA 3.0 – התמונה עלתה לויקיפדיה על ידי יעקב גולן , Rotatebot
בדבר תורה לפרשת "תרומה" הרב סיגל אשר רואה בבניית המשכן כפעולה משותפת לכל העם. אך כיצד חברה צריכה לדאוג לאנשים שמרכיבים אותה? ואיך נאפשר מרחב ציבורי של נתינה?
לזכרו של אורי אורבך ז"ל
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי." (כה' 2)
אחרי פרשת "משפטים" עם רצף החוקים והציוויים שלה מגיעה פרשת "תרומה", אשר נפתחת בציווי מיוחד: לקחת תרומות מבני ישראל, ולבנות מהן את המשכן. הפרשה כוללת תיאור קפדני של המשכן שינדוד עם בני ישראל ושל כליו. בקו הדקדקני של הפרשה גם התרומות מפורטות באופן מדוייק: מתכות, בדים, צבעי הבדים, עורות, עצים, שמן, בשמים, אבנים טובות.
אבני החושן בחזית בית הכנסת הספרדי המרכזי ברמת גן | CC BY 2.5 – ייחוס: Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel
מהי מידת החסד הדרושה לתרומה
לשם מה זקוק האל לתרומה? הרי ביכולתו לצוות: "בנו לי משכן" ולתת מפרט טכני מדוקדק. ולא רק שיש לקחת תרומה, אלא המילה "תרומה" נזכרת פעמיים בפסוק: "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה" ו"תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". האזכור הכפול מדגיש את חשיבות התרומה. אולי, בעקבות הפרשה הקודמת, כדי לומר לנו שכדי לקיים חברה בריאה לא די ברשימת חוקים וציוויים – מידת הדין – אלא יש צורך גם בנתינה של כל העם – מידת החסד. את החסד יתנו אנשים שבעצמם מרגישים אותו בחייהם, מכאן שגם החברה צריכה לדאוג לאנשים שמרכיבים אותה. חשוב לזכור לא לנהוג רק לפי "קריטריונים" או אמות מידה קבועות, אלא לנסות לראות את האדם שנמצא מאחורי הנתונים המספריים, ולדאוג לכך שאותו אדם ירגיש את מידת החסד בחייו, ויוכל לתת בעצמו. כולנו נרוויח מכך.
ומדוע מתייחס הכתוב לתרומה תוך שימוש בפועל ל.ק.ח? הרי תרומה נותנים, אולי היה ראוי לכתוב "ויתנו לי תרומה" ו"תתנו את תרומתי". כי כשהנתינה היא אמיתית ומגיעה מהלב, הנותנים גם מקבלים בעצמם.
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." (כה' 8)
במסורת הבודהיסטית מסופר על נזיר שהלך עם מורהו בדרך. כאשר המורה נזקק להטיל את מימיו, פנה ועשה זאת על פסל של בודהה. התלמיד היה מזועזע: איך אתה יכול לעשות מעשה כזה על פסלו של בודהה? ענה לו מורהו: "אם תוכל, הראה לי מקום בעולם שבו בודהה אינו שוכן."
"הראה לי מקום בעולם שבו בודהה אינו שוכן." | Buddha by Otgonbayar Ershuu | CC BY 3.0
האל נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו, "לית אתר פנוי מיניה". אם האל הוא אינסופי, איך יוכל מבנה מוחשי כלשהו, גדול ככל שיהיה, להכיל אותו? "אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו סו 1). הצורך במשכן הוא צורך אנושי בדבר מוחשי, הוא כמובן איננו צורך אלוהי. האל עצמו נקרא "המקום", ללמדנו שאין מקום פנוי ממנו. אלא שלא מדובר על המקום אלא על האנשים: "ושכנתי בתוכם". הקדושה לא נמצאת בעולם כך סתם, היא תלויה באנשים. אם האנשים יאפשרו זאת – תהיה קדושה. ואם לא יאפשרו זאת – לא תהיה קדושה במבנה הזה. המשכן הוא ריק מתוכן ללא מעשים ראויים, הפעילות האנושית היא שתביא את הקדושה למקום.
מתיאור מלאכת בניית המשכן אנו לומדים עוד כי המשכן חייב להיבנות ע"י כל העם. הוא מקום ציבורי, וכדי שלכל העם יהיה בו מקום אסור שהוא ייבנה מכספו של אדם עשיר החפץ בכך, אלא מאוסף התרומות של כולם. כולם שותפים בבנייתו, ולכולם יש חלק בו. אולי היה מתאים לקרוא לו "בית העם". בית עם המלא במעשים ראויים יהפוך למשכן.
שבת שלום,
הרב סיגל אשר
