בתמונה: מתחם הר הבית | CC BY-SA 3.0 photo credit: Andrew Shiva
הרב אשרמן עונה לשאלות על בית המקדש, הר הבית וזכותם של יהודים להתפלל שם. הדברים הופיעו לראשונה בצורה מקוצרת במדור "בית חלומותיי" של ארנון סגל, בעיתון "מקור ראשון" כחלק ממאמצינו לפתח שיח עם אוכלוסית המתנחלים.
לשאלות על בית המקדש, הר הבית וזכותם של יהודים להתפלל במקום, יש לי מענה מהפן אישי, מהפן דתי, מהפן הלאומי-ציוני ומהפן של זכויות האדם.
שנים לפני שעליתי ארצה, זכור לי ביקורי הראשון בארץ בשנת 1977 ביחד עם משפחתי. בהתרגשות רבה התפללתי בכותל יחד עם אבי ז"ל ואחיי. (בזמנו לא היתה אפשרות להתפלל יחד עם אמי). גדלתי על האגדה של יהודה הלוי, והשיר "ירושלים של זהב" היה שגור בשפתותינו כמו "התקווה" ומטבע התפילה.
לפעמים קשה לישראלים לתפוס מדוע נשות הכותל זוכות לכל כך הרבה תשומת לב ותמיכה בחו"ל. הסיבה היא שעבור חלקים ניכרים מיהודי התפוצות, הכותל הוא הלב הפועם של העם היהודי. הזכות להתפלל שם מסמלת את השייכות לעם היהודי. גם אשתי הצברית ומשפחתה המתינו בתור הארוך בהתרגשות רבה בכדי להגיע לכותל בחג השבועות תשכ"ז, אבל כיום עבור רוב הישראלים הכותל כבר איננו אתר עלייה לרגל כמו בזמן שהוא עדיין אתר עבור הרבה יהודים מחו"ל, וכך גם הר הבית הסמוך לו. זה נכון גם אם הרבה ישראלים נוטים לשנן סיסמאות מיליטנטיות ולהגיב מהבטן לכל שמועה על כך שקיים איום על ריבונותנו בהר הבית.
אני שותף לרגשות העזים העולים כאשר נוגעים באבני הכותל. בתי התפללה שם כאשר הגיעה למצוות, ובעזרת השם גם הבן שלי יתפלל שם. אני יכול להבין איך המילים "הר הבית בידינו" נוגעות ללב, ואני גם יודע היטב שהדברים שהכי מרגשים אותנו הם הם מה שנותן פתחון פה לדמגוגים, ואף מהווה סכנה של עבודה זרה. הרב אברהם יהושע השל זצ"ל ציין שהשבת והחגים שלנו היו ארמונותינו האמתיים, לא מבני האבן.
יום אחד לא נצטרך לתפילה
מבחינה דתית, ידוע שמצד אחד הרמב"ם כותב במשנה תורה שהמלך המשיח עתיד לבנות מחדש את בית המקדש ולהחזיר את הקורבנות (הלכות מלכים י"א:א). אבל, הרמב"ם עורר מהומות כאשר כתב במורה נבוכים, בהתאם למדרש, שא-לוהים צווה על פולחן בית המקדש רק כי היה קשה לבני ישראל להשתחרר מהמוכר. אולי אפילו רמז שיום אחד לא נצטרך לתפילה:
"כן נהג האלוה בעורמת-חסד לכל פרט מפרטי בעלי-החיים היונקים, מפני שבהיוולדו הוא רך בתכלית ואינו מסוגל להיזון ממזון יבש. לכן הוכנו לו השדיים ליצירת החלב שייזון ממזון לח הקרוב למזג איבריו, עד שאיבריו יתייבשו ויתקשו זה אחר זה בהדרגה. בדומה להנהגה זאת ממש מאת אותו מנהיג יתגדל ויתרומם באו דברים רבים בתורתנו, כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת… והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את הא-ל והיה אומר: 'הא-ל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל'" (מורה נבוכים 3:32).
לפעמים שומעים שהנביאים היו נגד הקורבנות, אך זאת הגזמה. נכון שהרבה פעמים הנביאים יצאו נגד הצביעות של פולחן ריק מתוכן. הקורבנות, מהשורש ק.ר.ב. היו אמורים לקרב אותנו לדרך השם:
"לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו 1:י"ד-י"ז)
בעקבות הנביאים הרמב"ם אומר שכדי להבין את כוונת הקורבנות, חייבים לחזור לציווי קורבן פסח במצרים:
"הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה.
בשל העניין הזה שגיליתי לך מרובה בספרי הנביאים התוכחה לאנשים על שהם אצים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוּון החשוב לעצמו, ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה'? [הנה שמֹע מִזֶבַח טוב, להקשיב מֵחֵלֶב אילים]" (שמואל א', ט"ו, 22).
"ישעיה אמר: למה לי רֹב זבחיכם, אמר ה' [שֹבעתי עֹלות אילים וחֵלב מריאים, ודם פרים וכבשֹים ועתודים לא חפצתי] (ישעיה א', 11). ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צִוִיתים ביום הוצִיאִיאותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צִוִּיתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם…" (ירמיה ז', 22-23).
דברים אלה היו קשים לכל מי שראה, או שמע את דבריו. ולכן הם אומרים: "כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא צִיוָנוּ על דברי עולה וזבח בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא?" כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: "הכוונה הראשונה היתה רק שתשׂיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם."
ויש לי דרך אחרת לפרש את הפסוק והיא מביאה לאותה מטרה עצמה שהזכרנו. כי התברר בכתוב ובמסורת גם יחד שהציווי הראשון שֶצֻּוֵּינוּ לא היו בו דברי עולה וזבח כלל. ולא ראוי שתעסיק את דעתך בפסח מצרים, מפני שהיה לו טעם ברור וּמְחֻוָּר, כמו שנסביר. ודבר זה היה בארץ מצרים, ואילו הציווי המדובר בפסוק זה הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ לאחר יציאת מצרים. ולכן התנה בפסוק זה ואמר: "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים." הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ במדבר, והוא מה שאמר לנו שם: "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך [והישר בעיניו תעשֹה והאזנת למצְוֹתיו ושמרת את כל חֻקָּיו, כל המחלה אשר שֹמתי במצרים לא אשֹים עליך, כי אני ה' רֹפאך]" (שמות ט"ו, 26); שם שֹם לו חֹק ומשפט [ושם נִסָּהוּ] (שם, שם, 25). ובאה המסורת הנכונה: "שבת ודינין במרה אִפְקוּד". והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העֹשֶק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה, כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שֶצֻּוֵּינוּ הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העֹשֶק בין הבריות." (מורה נבוכים: שם).
להכריע בין המשנה תורה ובין המורה נבוכים
קטונתי להכריע בין המשנה תורה ובין המורה נבוכים כדי לדעת האם רצון א-לוהים הוא לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את הפולחן, אך כאשר כותבים הפוסקים שאחת הסיבות לא לעלות להר הבית היא שאיננו טהורים, אני חושב גם על טוהר המידות. א-לוהים אסר על דוד המלך לבנות את בית המקדש כי היה דם על ידיו. על מנת להיות ראויים לבנות מקדש עלינו לבוא מתוך רצון להכיר בבורא העולם ולהתקרב לדרכו. זאת אומרת שהמקום הזה וכל מה שמתרחש בו חייב לשרת את המטרה לסלק את העושק בין הבריות: כל הבריות ללא הבדל דת, מין או גזע, כי כולנו נבראו בצלם א-לוהים.
כמובן, ב"כל הבריות" נכלל גם עמנו שלנו. בשנות השמונים של המאה הקודמת, מבלי שהיה לי מושג על איסורי העלייה להר הבית, או על החשדות של המוסלמים בעניין המקום הזה, החלטנו בתמימות, אני וחבר נוסף, לטייל בהר הבית לאחר התפילה. עדיין היו בידיי טלית וסידור, פתאום אני רואה שכמה צעירים מוסלמים עוקבים אחרי, והעוינות שלהם היתה ברורה למדי על פניהם.
היום, כנשיא ורב בכיר של עמותת רבנים למען זכויות האדם הדורש זכות גישה של מוסלמים ונוצרים למקומות הקדושים שלהם, זו תהיה צביעות גמורה מצידי להשלים עם מניעת תפילות בהר הבית לאלו מהיהודים שמאמינים שמותר לנו להתפלל שם. אין להשלים עם הריסת ממצאים ארכיאולוגים המעידים על שורשינו בהר הבית/חראם אל שריף, יותר משיש להשלים עם מחיקת ראיות לשורשים לא-יהודיים בסילוואן/עיר דוד.
אך יש לשאול מדוע בכל זאת קיימת עוינות כלפינו? אין תשובה אחת. ביניהן, הרש"ר הירש מלמד שאין לסמוך על עצמנו לעשות צדק כאשר כל הכוח בידינו, עבור אלו שאין להם כוח.זה "גובלת עם פשע"(פירוש לויקרא כ"ג: כ"ב) כאשר העם הפלסטיני חי במציות בה אנחנו קובעים את החוקים באופן בלעדי ומרגיש את הדיכוי של השלטון הצבאי שלנו, העוינות שלהם – שיש לה מספר שורשים – רק גדלה. זה דומה מאוד לעוינות בקרבנו כלפי ערבים כאשר הטרור והאלימות מתגברים.
לפני כשנה, לא שמתי לב לשום דיון ציבורי, כשמשטרת ישראל שינתה את מדיניותה והחלה ללוות קבוצות יהודיות להר הבית בכדי לקיים תפילה וטקסים. אני תוהה האם היה איזשהו ניסיון להגיע להסכמה או לפחות להבנה עם הווקף? העימותים מספר פעמים בשבוע היו צפויים מראש. נכון, אין להשלים עם אלימות מוסלמית או עם העובדה שתפילה יהודית על הר הבית נחשבת כפרובוקציה, אבל ניצול הכוח המוחץ שלנו כדי לזרוק גפרור לחבית חומר נפץ איננה הפתרון. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד':ו').
"מי יעלה בהר השם?"
"מי יעלה בהר השם?". איני כה תמים בכדי להאמין שניתן לפוגג יותר ממאה שנה של עוינות בן לילה, אבל אני כן מאמין שהר הבית/חראם א-שריף אמור להיות בידי א-לוהים בלבד ושהדרך לקנות לעצמנו את הזכות לעלות ולהתפלל בהר, היא קודםלהיות ברי לבב. זאת אומרת, להיות בעלי טוהר מידות ומכבדי כל הבריות ואת זכויותיהן. במקום לומר "כולה שלי", יש לפעול להסכמה ולהגשים את חזון נביאינו עבור כל אלו שמאמינים – בדרכם – בא-לוהי יעקב:
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' וְאֶל-בֵּית אֱ-לוהי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם. …ְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָהד וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ–וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת, דִּבֵּר. ה כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְעוֹלָם וָעֶד." (מיכה ד: א-ה)
- ביום ו' הופיע טור של הרב אשרמן במדור "בית חלומותיי" של ארנון סגל, שבו בכל שבוע, אנשים שונים מביאים את השקפותיהם על הר הבית והזכות של יהודים להתפלל שם. הגרסא של האתר כוללת תיקונים משמעותיים שלא נכנסו למקור ראשון, ןציטוטים ממקורות קצת יותר נרחבים. הטור הוא חלק ממאמצינו לפתח שיח עם אוכלוסית המתנחלים.
