הרבה דליה מרקס בדבר תורה לפרשת "וישב" בוחנת בצורה המגדרית את סיפור יוסף ואשת פוטיפר שריתק אומנים ופרשנים רבים, ומהלך קסמים על קוראים לאורך הדורות, זהו סיפור של היפוך תפקידים. היא אדונית, אשת בעל הבית והוא עבד, היא רבת עוצמה והוא תלוי בחסדיה, היא בת המקום והוא זר, על גילה איננו יודעים אבל הוא בחור צעיר. פיתויו של יוסף—או נכון יותר—נסיון האונס שלו מעמיד אותו במקום של הקורבן, מקום שאליו נקלעות על פי רוב נשים. תובענותה האלימה של אשת פוטיפר מסמלת היפוך תפקידים—האישה היא הפעילה, התובענית והנכונה לאנוס את מושא תשוקתה, האיש שומר על תומתו ונמנע מלהתרצות לתוקפת. כמו קרבנות רבים מספור לאורך הדורות של תוקפנות מינית הוא נענש על לא עוול בכפו. אולם שלא כמו קרבנות רבים לפניו, יוסף זוכה בסופו של דבר בגדולה.

בתמונה: Guido Reni (1575–1642) Joseph and Potiphar's Wife (1631) Medium oil on canvas. cc: publik domain wikipedia

בדבר תורה לפרשת וישב, בוחנת הרבה דליה מרקס את דמותו של יוסף בחינה מגדרית. סיפור יוסף ואשת פוטיפר ריתק פרשנים ואומנים לאורך הדורות, והוא מספק חלון לבחינה של מגדריות מורכבת ולא שגרתית

זהו סיפור של היפוך תפקידים. היא אדונית, אשת בעל הבית והוא עבד, היא רבת עוצמה והוא תלוי בחסדיה, היא בת המקום והוא זר, על גילה איננו יודעים אבל הוא בחור צעיר. פיתויו של יוסף—או נכון יותר—נסיון האונס שלו מעמיד אותו במקום של הקורבן, מקום שאליו נקלעות על פי רוב נשים. תובענותה האלימה של אשת פוטיפר מסמלת היפוך תפקידים—האישה היא הפעילה, התובענית והנכונה לאנוס את מושא תשוקתה, האיש שומר על תומתו ונמנע מלהתרצות לתוקפת. כמו קרבנות רבים מספור לאורך הדורות של תוקפנות מינית הוא נענש על לא עוול בכפו. אולם שלא כמו קרבנות רבים לפניו, יוסף זוכה בסופו של דבר בגדולה.

עטופה בבגדי פאר ויושבת באדנות על מיטת האפריון שלה מבטה, מבט נחוש של גבירה היודעת שרצונה ייעשה, אוחזת אשת פוטיפר בכנף בגדו של יוסף הצעיר. אחיזתה של האישה היושבת באיש הנחפז ללכת אומרת סמכות וכוח. ואילו יוסף הלבוש בפשטות נפנה בגופו ממנה כאומר לעזוב, אבל מבטו אל הגבירה המפתה, כמי שנחישותו עומדת למבחן קשה. כך תיאר הצייר גווידו רני (Guido Reni), שפעל באיטליה בציור משנת 1631, את ניסיונו של יוסף על ידי אשת פוטיפר (התמונה למעלהׂ).

"בציור אחר של רני על אותו נושא (משנת 1630), פלג גופה העליון של אשת פוטיפר חשוף כמעט לגמרי, אולם היא אינה האובייקט של הצופה אלא יוסף הצעיר. היא רוכנת כלפיו והוא נשען לאחור בחשש אך פונה אליה מוקסם ומפוחד כאחת. יוסף מרים ידו האחת בתחינה או בהסתייגות, וידו השנייה אוחזת בכנף בגדו שאותה תופסת האישה היפה ורבת העוצמה, קרוב מאד לידו שלו. פניה של אשת פוטיפר שקטים אבל הבעתם אומרת תובענות של מי שהכוח בידו, יוסף." Guido Reni (1630) – cc: public domain wikipedia

יוסף: אובייקט מיני ובלבול מגדרי

התורה מסבירה את תשוקתה הפרועה של אשת פוטיפר במילים: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו). רק שני אנשים זכו במקרא לתואר זה, יוסף, ורחל אמו (כט, יז). זהו גם אחד המקומות הנדירים במקרא, שבהם מתואר יופיו של גבר. אולי דמיונו של יוסף לאמו גרם ליעקב אביו לאהוב אותו באופן מיוחד.

היותו של יוסף אובייקט לתשוקה נשית ותיאור יופיו הם רק דוגמה אחת לכך שבנו החביב של יעקב מאופיין בתורה בבלבול מגדרי: באהבתו הגדולה יעקב עושה לבנו כתונת פסים, לבוש מיוחד וחגיגי. מה טיבה של כתונת הפסים, ומי נהגו ללבוש בגד זה? תשובה לכך נמצאת במקום אחר בתנ"ך. על תמר, בת דוד המלך, שאף היא עברה תקיפה מינית, נאמר: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמו"א יג, יח). כלומר, כתונת הפסים הוא לבוש מלכותי של נערות בתולות. האם ייתכן שיעקוב עשה לבנו בגד של בנות? האם התנ"ך דרש כאן מדרש פנימי, והקיש בין תקיפתה האכזרית של תמר הנערה ובין התקיפה שהותקף יוסף? אם כך הוא, הדבר מחזק את ראייתו של יוסף כאובייקט מיני חסר ישע.

מה שנרמז במקרא, נאמר במפורש במדרש

אם ההתייחסות המקראית אל יוסף היא כאל מי שמגדרו מורכב ושיש בדמותו גם קווים נשיים, הרי שמגמה זו הופכת מפורשת ממש בספרות חז"ל. מדרש אמיץ קובע שמעצם בריאתו, כשהיה ברחם אנו, נועד למעשה יוסף להיות בת.

וכך מסביר זאת מדרש נועז:

לאה [דנה] דין בעצמה, ואמרה: י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב—ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר: "וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה" (ל, כא) (בבלי ברכות ס, ע"א).

דומה שבעל המדרש חש שהיה דבר מה בשורשו של יוסף שהיה נקבי. הוא מסביר זאת בדין שדנה לאה את עצמה ברגישותה כלפי אחותה, שמא תלד רחל פחות בנים זכרים מן השפחות, והדבר ייחשב לה לחרפה. ולכן גרמה להתחלפות העוברים—התינוק שברחמה שלה הפך לבת, הלוא היא דינה, ואילו רחל, שהייתה אמורה ללדת בת ילדה בן—יוסף. המדרש הזה מסביר שתי תופעות: יציאתה ה"גברית" של דינה מן האוהל והיותו של יוסף נשי.

מדרש אחר מאשים את יוסף בהתנהגות מינית לא גברית ואף מתגרה:

"יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'" (לז, ב) ואת אמר "וְהוּא נַעַר" (שם)? אלא שהיה עושה מעשה נערות – ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו (בראשית רבה פד, ז).

ההתנהגות של יוסף אינה נורמטיבית: הוא אינו עוזר לאחיו בכלכלת המשפחה ובפרנסתה, ובמקום זה עוסק בטיפוח עצמי גנדרני ("כדי שיהיה יפה", מפרש רש"י), מכאן ניתן להבין את האיבה שעורר עליו יוסף.

גם את התקיפה של אשת פוטיפר, שעליה נמסר בסמוך לתיאור יופיו, מבינים חז"ל כמעין עונש, מידה כנגד מידה:"'וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף' (לט, ז), מה כתיב למעלה מן הענין? 'וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה'" (בראשית רבה פז, ג). מי שמתנהג ביוהרה ובגנדרנות יביא על עצמו אסון, ויגרור עליו אויב רב עוצמה שאין ביכולתו להכניעו. הטיעון שיופיו של יוסף הוא שגרם לפיתוי התוקפני אינו שונה מטיעונים דומים הנשמעים עד היום, ולפיהם קורבנות לאלימות מינית הביאו על עצמם את אסונם בהתנהגותם.

ועוד בעניין יופיו של יוסף, מדרש אחר מספר, שכשירדו למצרים, תהו האחים איפה יוסף ושאלו: "יוסף אחינו יפה תואר ויפה מראה, שמא הוא בקובה של זונות" (תנחומא מב, ח). כאן יופיו המיוחד של יוסף (ולא גנדרנותו) מעוררת את החשד שמא הוא משמש בזנות. מדרש אחר מספר על פוטיפר עצמו שרצה לבעול את יוסף ולשם כך קנהו, כדי למנוע מהלך זה, גבריאל המלאך מסרס את פוטיפר (בבלי סוטה יג, ע"ב).

מה באמת היה בין יוסף ובין אשת פוטיפר: גירסאות המדרש

חז"ל ביקשו להבין מה אירע בסצנת הפיתוי של אשת פוטיפר. מדרש נועז מביא מחלוקת של שני רבנים על הפסוק: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" (לט, יא). רב יהודה מבין את האמירה "וְאֵין אִישׁ" כלשונה, ומסביר שאיש לא היה בבית מפני שהכול יצאו לחגוג את חג הנילוס ("יום זיבול לנילוס היה"), ויוסף נשאר בבית. ואילו רב נחמיה אמר שהיה זה יום תיאטרון וכולם הלכו לראות, ורק יוסף נשאר בבית "לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", רב שמואל בר נחמן מבין את דבריו של רב נחמיה כרומזים לכך, שיוסף דווקא התכוון לשכב עם אשת פוטיפר! הדבר נמנע רק מפני שהוא נכשל בתפקודו המיני. זאת לומד הדרשן מהמילים "וְאֵין אִישׁ", כלומר, גבריותו ניטלה ממנו:

רבי שמואל בר נחמן אמר: לעשות מלאכתו ודאי [=התכוון לזנות עם אשת פוטיפר], אלא "וְאֵין אִישׁ" – בדק את עצמו ולא מצא עצמו איש.

דבר אחר – רבי שמואל אמר: נמתחה הקשת וחזרה הה"ד [=זהו שכתוב] "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" (מט, כד) – קשיותו (בראשית רבה פז, ז).

אובדן "קשיותו" של יוסף הוא זה שמנע ממנו לחטוא בחטא שנתכוון אליו. בהמשך מובא מדרש מפתיע של רב יצחק המצטט אף הוא מתוך ברכת יעקב ליוסף:

ר' יצחק אמר: נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניו שנאמר: "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (שם). רב הונא בשם רבי מתנא אמר: איקונין של אביו ראה וצנן דמו, דכתיב: "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (שם). מי עשה כן? "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ" (שם, כה) וגו' "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם", [כלומר] ברכתא דאבוך ודאמך [=ברכות אביך ואמך](בר"ר, שם).

רב יצחק מביא גרסה אחרת לחוסר האונים המיני של יוסף, לדידו הוא דווקא הגיע לקשיות אבל "איקונין של אביו ראה", דמותו של יעקוב הופיעה לו באמצע מעשה, ציננה את דמו הגועש, וגרמה שזרעו (כך הוא מבין את "זְרֹעֵי") התפזר מציפורני ידיו. כדי לאשש את דבריו רב יצחק מצטט מברכת יעקב ליוסף (שהיא כשלעצמה חידתית למדי), כאילו היא סייעה לבן להימנע מחטא. קשה שלא לזהות ממד אדיפלי במדרש על יוסף הנפגש בדמותו של אביו בהיותו במיטתה של האישה. האב הגדול מופיע בסיטואציה הסקסואלית, מסרס את בנו ונוטל את גבריותו.

פרופ' יהושע לוינסון משווה בין הגירסה של המדרש הזה, שמקורו ארץ ישראלי, ועניינו "אפמיניזציה וחוסר שליטה" של יוסף, ובין גירסתו בתלמוד הבבלי, שם המאמץ הוא להראות כיצד יוסף הכפיף דווקא את הגוף לרצון. הדרמה בגרסתה הבבלית אינה בין האישה המפתה לבין הגבר אלא היא מתרחשת במרחב הפנימי של יוסף, היחלצותו של יוסף בבבלי לא באה כתוצאה מאובדן שליטה אלא דווקא כי שלט בתשוקתו!

אותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? … מיד – "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" (מט, כד).

אמר רבי יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (שם) — נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו, "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב" (שם). מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אביר יעקב, "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (שם) משם זכה ונעשה רועה (בבלי סוטה, לו, ע"ב).

לוינסון כותב: "כדי להצטרף לחבורה הגברית (אביו ואחיו) יוסף חייב לשלוט בעצמו" (הסיפור שלא סופר, ירושלים 2005, עמ' 276). במילים אחרות, הגרסה הארץ ישראלית של הסיפור הופכת את יוסף לחסר אונים ומדגישה את הקו הנשי שבו, ואילו הגרסה הבבלית של הסיפור, המשתמשת באותם חומרים ממש, מספרת על הצטרפותו של יוסף לעולם הגברי בזכות השליטה העצמית שהפגין. יוסף זכה להיות "רועה" מפני שהצליח למשול בנפשו ולהתנהג התנהגות גברית.

בעולם העתיק נשים נתפשו בדרך-כלל כמונעות על-ידי תשוקות ויצרים, ואילו מהותה של הגבריות הייתה איפוק ושליטה עצמית. לפי המדרש הבבלי, יוסף הועמד בעמדת נחיתות נשית כשנאלץ להתמודד עם פיתוי תוקפני ואולי אף רצחני, וזכה לגבריותו משום שעמד במבחן הפיתוי.

התמונה של אלזה לסקר שילר מתוך אתר "הספריה הלאומית"

קריאה גואלת בסיפור המקראי

ההתייחסות למגדריות מורכבת של יוסף שנמצאת כבר במקרא, עלתה על פני השטח במפורש ונידונה במדרשי חז"ל. זוהי דוגמה אופיינית לשימוש של רבותינו הקדמונים בדברי מקרא כדי לברר סוגיות חיים מעמיקות ומטרידות. כבר הקדמונים היו מודעים לכך, שיש מי שהמגדר שלהם אינו תואם לגמרי את מינם הביולוגי. הם השתמשו בכלי של המדרש כדי לקרוא באופן יצירתי ומעורר את התורה ולמשמע אותה.

להלן שתי דוגמאות לשימוש של משוררות יהודיות בדמותו של יוסף, כל אחת מהן את גבולות המגדר וגדרותיו (אני מודה לרבה אורנה פילץ על ההפניות). המשוררת היהודייה-גרמנייה אלזה לסקר שילר (1945-1869) השתמשה בדמות בדויה "הנסיך יוסוף" ממצרים כדי לבדוק את הזהות המגדרית וגם הלאומית שלה. היא אף התחפשה לנסיך יוסף ודיברה בשמו, באופן שרומז הן לדמות המקראית והן לדמויות מוסלמיות בנות זמנה. בתמונה כאן רואים אותה מחופשת לנסיך יוסוף, היא אף ציירה אותו.

אסיים בשיר של משוררת אחרת, נורית זרחי (נולדה ב1941), הטוענת בשירה שיוסף היה בת ואמו גידלה אותו כבן. כך ניתן להסביר אירועים מוזרים בחייה, למשל הבריחה מאשת פוטיפר או העובדה שיוסף מרבה לבכות… החריגות של יוסף נובעת, לפי קריאתה של זרחי, מזהותו המגדרית המעורפלת, והיא זו שכפתה עליו חיים של הסתרה והתחפשות. ייתכן שזרחי בחנה באמצעות השיר את השאלה, האם בכדי להיות יוצרת גדולה, אישה צריכה להציג עצמה כמשהו אחר:

נורית זרחי, עצמות ועננים: מבחר שירים, תל אביב 2010, עמ' 39-38 (אני מודה למשוררת שהרשתה לי לצטט את השיר, ד"מ).

***

כיום, כשאנשים רבים מתמודדים עם שאלות של זהות מינית מורכבת, אנחנו יכולים לשאת עינינו אל יצירתם של חכמינו הקדמוניים ואל יוצרים ויוצרות יהודיים לאורך הדורות. גישתם של הראשונים אולי לא הייתה פתוחה כלפי אפשרויות שונות של הזדהות מינית, אולם הם הכירו במגוון זהויות והזדהויות, שהן מגוונות בהרבה מהחלוקה הבינארית לזכר ולנקבה. יוצרים מודרניים אף ביטאו מורכבויות אלה במפורש, והשתמשו בסיפור המקראי כדי לבטא את גישתם.

שבת שלום,

הרבה דליה מרקס