בפולמוס הציבורי על הריסת בתי משפחותיהם של מחבלים פלסטינים כמעט ולא מוזכרת העובדה כי ועדה של הצבא מ-2005 קבעה שהריסת בתים עשויה אף להגביר טרור, בוודאי שלא להרתיע. זה הרקע לדיווחים שהצבא מתנגד לחידוש ההריסות הללו. נשכחת עוד יותר העובדה שמול מספר קטן ומתוקשר של הריסות על רקע ביטחוני, בתיהם של מאות משפחות פלסטיניות שלא מעורבות בטרור נהרסים בגדה מדי שנה בלי שום כיסוי תקשורתי. בתים אלו נהרסים פשוט משום שכמעט ולא ניתן להשיג היתרי בנייה כפלסטיני, גם לא על אדמה בבעלותך. מאות בתים שנהרסים בשנה בשטח קטן, לרוב על תכולתם, הוא מצב בלתי נתפש שמותיר רבים ללא קורת גג ועם זעם בלב. אז האם הריסות בתים הם אמצעי הרתעה ושמירת חוק או התעללות ודלק לשנאה? הרב אשרמן בטור נוקב לקראת התשובה השנייה של המדינה בבג"צ החזרת סמכויות התכנון לידי הפלסטינים
פעמים רבות הייתי מעורב בבנייה מחדש של בתים שנהרסו על רקע אי מתן היתרי בנייה לפלסטינים במרבית שטח הגדה (שטח C) כי המנהל האזרחי או לא תכנן עבור האזור או כי הכין תכנית שמטרה לא לאפשר בנייה. למרות הזעם הקשה, בעלי הבתים שנהרסו הכריחו לא פעם את ילדיהם להכיר אותנו, הפעילים היהודים. לאחר שבתיהם נהרסו דברו הילדים הטראומטיים על רצונם להיות מחבלים כאשר יגדלו, וההורים ביקשו עבורם עתיד אחר. זכורה בארגונינו במיוחד פעולה לנטיעת עצים שקיימנו כדי לעזור לכפר פלסטיני להיאבק על אדמותיו. בסוף הפעולה ניגש אל אחד מרבנינו צעיר פלסטיני שהעיד כי חברו היה בתהליך לההפך למחבל ושינה את החלטתו משום שנכח לצד הפעילות שלנו שהביאה אותו להסתכל אחרת על הישראלים.
על אף סלידתי מענישה קולקטיבית הייתי מסכים אפילו לצעד של הריסת בית משפחתו של מחבל אילו האמנתי שזה היה מציל חיים ושאין דרך אחרת, פחות פוגענית. אבל, לפני שאנחנו רצים לבצע עוד ענישה קולקטיווית שעלולה להגביר את הטרור, הייתי מציע משהוא שמעולם לא ניסינו: מיצוי הצדק מול האדם עצמו שחטא, ולא מול משפחתו ועמו. על אחת כמה וכמה אין לנקוט בצעד קיצוני זה של הריסת מאות בתים של משפחות פלסטיניות בשנה, פשוט כי כמעט ואין להן סיכוי להשיג היתר ולבנות כחוק על אדמתם הפרטית. עלינו לחפש דרך אחרת.
כיצד זה מתרחשת התופעה החריגה של הרס מאות בתי מגורים ומבנים חקלאיים ומסחריים, בשטח כה קטן, ללא כל פיצוי או בינוי חלופי? האם החוק הוגן והפלסטינים פשוט מצפצפים עליו? הדבר קורה משום שבכפרים הפלסטינים במרבית שטח הגדה (שטח C) שולטת מערכת תכנון צבאית, ללא אפשרות משמעותית לתושבים להשפיע, ומערכת זו חוסמת כמעט כל אפשרות לפיתוח פלסטיני.
בחברה חקלאית מסורתית החיים הסבירים תלויים במגורים במסגרת הכפרית, ליד המשפחה ובקרבה יחסית לחלקה החקלאית כמקור פרנסה. לכן היכולת לבנות בכפרך, על החלקה שהורישו לך הוריך, היא קריטית. וכשלא ניתן להשיג אישורים לכך, אין לפלסטינים שם מוצא מעבר לבנייה ללא היתר על אדמתם. ההריסות לא מרתיעות אותם, הן מוסיפות על ייאושם ודוחפות אותם לקיר. ובראותם את ההתנחלויות בתנופת פיתוח על אדמות פלסטיניות כשהם מנועים מלבנות על אדמתם, הם זועמים. כבר חז"ל ידעו לומר כי "חרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין…" (מסכת אבות, ה, ח).
אפשר אחרת, בעתירה לבג"צ של רבנים למען זכויות האדם, מועצות פלסטיניות וארגונים נוספים, אנו דורשים להשיב סמכויות תכנון לפלסטינים בתוך הכפרים שלהם בשטח C, שהוא החלק הארי של הגדה שבשליטה אזרחית ותכנונית של הצבא. פיתרון פשוט זה לא כרוך בשום סיכון ביטחוני ולא משפיע על שום כיוון מדיני כזה או אחר, הוא פשוט אומר שעל קרקע שבבעלות פלסטינים, יתכננו הפלסטינים לעצמם, וייקבעו את קצב הפיתוח וצורתו. במקום הזעם האדיר והילדים שרוצים להיות שאהידים אחרי הטראומה שעברו, דרך עשיית צדק וכיבוד זכויות אדם יש סיכוי גדול יותר לייצר כיוון שמזין את הפיוס ולא את השנאה. אבל כעת על המדינה לקחת אחריות. איזהו גיבור מהגיבורים? מי שעושה שונאו לאוהבו. (פרקי אבות דרבי נתן כ"ג).
—-
הרב אריק אשרמן הוא נשיא רבנים למען זכויות האדם, מהעותרים להשיב סמכויות תכנון לכפרים הפלסטינים בשטח C
התמונות: הקמפיין של האגודה למען זכויות האזרח
העתירה להחזרת סמכויות התכנון בשטחי C | העתירה המלאה | החלטת השופטים בבג"צ | תשובת המדינה בגצ 5667 11 | תגובת רבנים למען זכויות האדם לתגובת המדינה ללא תצהירים
צפו: כיצד משפיעה מערכת התכנון הצבאית על חיינו
