הרב אשרמן קובע כי עצם השאלה מי ניצח במלחמה היא בְּעָיָתִית. היום המנהיגים בשני הצדדים עסוקים בלהוכיח שניצחו. תוצאות המלחמה כה הרסניות עד שהמנהיגים מפחדים על כסאותיהם אם עמיהם לא ישתכנעו ש"ניצחנו". ההגיון המלחמתי המעוות קובע שאסור להעניק לאויב "פרס", גם אם הדבר מוסרי, או אפילו משרת אותנו. לדוגמה, איך הרחבת את האיסור על ייצוא מעזה לאיסור כללי וגורף על ייצוא, כסנקציה על הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, תרמה לביטחון ישראל? אולי זה אפילו תרם להחלטת חמאס להמטיר עלינו רקטות? (תרם, לא הצדיק). האם ביטול האיסורים על ייצוא מהרצועה (לגדה, לישראל ובכלל) רק כעת, אחרי מלחמה, הוא באינטרס שלנו?
המפסידים, בשני הצדדים, כוללים את האנשים הפשוטים ובפרט אלו החיים בעוני. בארץ, רבנים למען זכויות האדם הצליחו להשפיע על טיבן של המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. הצפי המקורי היה להמלצות הממשיכות את מגמת ההתנערות מאחריות כלפי המוחלשים. הרמב"ם כותב שלא שמע על קהילה יהודית בלי מנגנון לדאוג לנזקקים (משנה תורה, מתנות עניים ט:ג). כאשר המלחמה התחילה, הרב עדית לב, מנהלת המחלקה לצדק חברתי אצלנו, אמרה
"עכשיו הכסף ליישום מסקנות ועדת אלאלוף נמצא באוויר, בדרך לעזה. אסור שמחיר המלחמה תהיה על חשבון החיים בעוני."
במקום לשאול מי ניצח, מוטב לשאול איך מונעים את המלחמה הבא. אנו מברכים על החלטת מבקר המדינה לבצע חקירה ישראלית עצמאית מהצבא, שאמורה, לטעמנו, לבדוק גם את ההחלטות שהובילו להסלמה. ואנחנו רוצים לדעת האם היה אפשר להגן על עצמנו בלי חניבעל או הפצצת בתי מגורים מהם לא ירו עלינו. מסנהדרין (ע"ב. – ע"ד) ניתן להפיק 3 מבחנים לפעולה צבאית:
א. האם היא השיגה את המטרה?
ב. האם הייתה דרך פחות פוגענית להשיג את אותה המטרה?
ג. האם פגענו בבלתי מעורבים?
אבל, חכם לא נכנס למצב שפיקח מצליח לצאת ממנו. אם מסתבר שצעדים, כמו החמרת המצור האזרחי הובילו אותנו למצב, בו היינו תחת ירי וחייבים להחליט רק איך להגן על עצמנו. על דברים אלו עלינו לעשות חשבון נפש בימים הקרובים. הפסדנו בכך שלא עשינו הכל, בכדי להימנע מההסלמה שבסופה חיכתה לנו המלחמה. במלחמה הזאת ניצח מלאך המוות וכולנו הפסדנו.
