פרשת השבוע "ויצא": סולם יעקב לא יכול לעמוד בשלולית של דם ›

בתמונה: הרב יחיאל גריינימן (בא ללחוץ את היד) בביקור ניחומים את משפחות הנרצחים בפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים. 23.11.2014. צילום: פורום "תג מאיר: אור במקום טרור".

בדבר תורה לפרשת "ויצא" הרב יחיאל גריינימן, מזהיר מפני ההסתה סביב העלייה להר הבית. הוא מראה כיצד סצנת הפתיחה של פרשת השבוע עשויה לתת לנו רמז לתגובה הכרחית לסוגיה קשה זו. הוא שואב כוח לבניית חזון אוניברסלי מהבטחות הנביאים, וקובע כי עשיית שלום וצדק קודמות לעלייה להר. שבת שלום

"רבנים למען זכויות האדם מזהירים מפני כל הסתה בנושא הר הבית / חראם אל-שריף, מקום שקדוש גם ליהודים וגם למוסלמים. יהודים צריכים להיות רשאים להתפלל במקום הקדוש לנו, והמציאות שבה נגרם מתח כה רב מיהודים המבקשים להתפלל שם היא עצובה ומצערת. אבל, במציאות שכזו עלינו לפעול למימוש הזכות כך שלא נוסיף שמן למדורה"

פרשת "ויצא" נפתחת בתיאור חווית התגלות, חוויה מיסטית, כמין סוג של חלום שחווה יעקב לאחר שהקשיב לעצת אימו רבקה לברוח לדודו לָבָן בְּחָרָן, מפני אחיו עשיו המרוגז והרצחני. על פי כמה מסורות זהו אירע שקרה על הר המוריה, מקום אשר בעתיד אמור לקום בו בית המקדש. קשה אולי להבין את זה כפשוטו של הכתוב כי המקום נקרא שם במפורש "בית אל", אבל מספר מדרשים בבראשית רבה (שצוטטו על ידי רש"י ואחרים) פרשו את התורה בדרך זו.  ללא ספק יעקב ראה את המקום בו הוא לן באותו הלילה כמקום תפילה, כקדוש ו"שער השמים", הקשורים לעיתים קרובות למוריה.

הזכות להתפלל בהר הבית ("חארם אל שריף" למוסלמים) הפכה לסיסמה בקרב פעילים פונדמנטליסטים קיצוניים בציונות הדתית. בתקופה האחרונה דרישתם להתפלל בהר הבית הגבירה את המתיחות בירושלים, ונסיון ההתנקשות באחד המובלים של התנועה הזאת סיבכה את המצב עוד יותר ופוגעת קשות בתקווה לפתרון של לשלום בסכסוך שלנו עם התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית. המוסלמים שפוחדים מפגיעה באל אקצה והיהודים שחולמים לבנות מחדש את בית המקדש השלישי במקום המסגדים שמסביב, הופכים סכסוך פוליטי  בין שני עמים לסכסוך דתי עיקש, שיכול לקרב אסון לפתחינו.

בסקירה ודיון מבריקים של התפתחויות אלה ומשמעותן ליהדות בת זמננו ולציונות בישראל, שפורסמו בעיתון הארץ במהלך השבועיים האחרונים, דר' תומר פרסיקו טוען שאנו לא יכולים להמשיך להתעלם מהנושא. הוא מצטט את גרשום שלום, ברוך קורצווייל וקרל יונג, בכדי לטעון שבכוחם של מיתוסים דתיים עתיקים ושפה דתית, בהם משתמשים תנועות לאומיות מודרניות כגון הציונות, לעורר זרמים רוחניים עמוקים בעם. זרמים אשר הופכים בעצמם לכוח מניע בעל חַיּוֹת עצמית, שמאד קשה לשלוט בו.

פרסיקו טוען שאם לא נמצא, היום, דרך לרתום את הכוח הזה לטובה, הוא יהיה הרסני ויוביל לסופה של והיהדות הרבנית והציונות החילונית, אם לא גרוע מזה. הוא מציין כי דמויות רבניות מובילות, כמו הרב עובדיה יוסף, ומנהיגים פוליטיים, כמו משה דיין, היו מודעים מאוד לסכנות אלו, כאשר אסרו או הגבילו את הגישה היהודית מיד אחרי מלחמת ששת הימים.

איך פרשת השבוע מתמודדת עם הסכנה של עלייה להר הבית

בדיקה של סצנת הפתיחה של פרשת השבוע עשויה לתת לנו רמז לתגובה הכרחית לסוגיה קשה זו. סופר ליעקב על מקום התגלותו:

יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.  (בראשית כ"ח 13-15)

זוהי חזרה על ההבטחה שניתנה בעבר לאברהם, סבו, באותו מקום שהוא וזרעו יהיו "ברכה לכל העמים". החזון של ישעיהו (57.6) שבית המקדש אשר ייבנה מחדש בעתיד "יהיה בית תפילה לכל העמים", הוא אוניברסלי. הכוונה בדברים, שאף החלום המשיחי הידוע של ישעיהו ונביאים אחרים של זמן ללא מלחמה ("לא ישא גוי אל גוי חרב") הוא אוניברסאלי במהותו. פסוקים אלה בספר "בראשית", אשר בהם אנו דנים, מבטיחים תפקוד עתידי של ישראל / יעקב כמקור ברכה לעמים. פסוקים אלו מהווים גם קריאה לאחריות מוסרית וכבוד לזולת, אף בעמים אחרים.

מהחזון הזה משתמעת גישה של אחווה לאנושות כולה ושאיפה לשלום. לא תמצאו בדברים גישה צרה של עליונות לאומנית (ראו גם בכתביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הכותב רבות בנושא).

"סולם יעקב", ציור מאת ויליאם בלייק cc : ויקיפדיה, נחלת הכלל

סולם יעקב לא יכול לעמוד בשלולית של דם

סולם יעקב לא יכול שוב להגיע עד השמים, כאשר הוא מוצב בשלולית דם. בדיוק כמו שבית המקדש הראשון לא יכול היה להיות בנוי על ידי מי ששפך דמים כמו דוד (כך גם מי ששפך דם, אפילו אם הרג את אויביו). הכהן הגדול לא יכול להיות כזה שתפקד כלוחם, כי שפיכות דמים היא מקור של טומאה עמוקה; טומאת מת שכולנו טמאים בה.

בעצם בגללו אסרו חכמי ההלכה בישראל לעלות להר. העליה להר ובנית בית מקדש מחכים לשלב מקדים של עשית שלום וצדק בארץ הזו, בלעדיהם הדבר לא יתכן מבחינה דתית. בשנה שבה אנו זוכרים את מצוות השמיטה, מן הראוי להזכיר לעצמנו לעיתים תכופות כי הארץ (כולל הר המוריה) היא של אלוהים.

שבת שלום!

הרב יחיאל גריינימן

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם
• הצטרפו לניוזלטר השבועי שלנו