בתמונה: ספר קוראן מהמסגד שהוצת בכפר מוראייר בגדה. צילום: רבנים למען זכויות האדם
הרב יחיאל גריינימן רואה בניסיון הצתת המסגד במוראייר כסצנה של חילול השם וחרד לעתיד לבוא.
נותר שם עדיין ריח של עשן. הקירות המפויחים של מסגד אל-מורייר השרוף נגלו לעינינו כשהתקרבנו במכונית של זכריה היום אבל לא ציפיתי שעוד ניתן יהיה להריח שאריות מהשריפה של אתמול באוויר. כשיצאתי מהמכונית הרחתי את זה.
קיבלו את פנינו שלושה גברים מבוגרים ומזוקנים אשר ישבו על ספסלים בצד השני של הכביש. "אהלן וסהלן" הם אמרו, מזמינים אותנו לשבת גם. אז ישבנו. תוך זמן קצר שתינו קפה שחור חזק עם הגברים הללו מחוץ למסגד. דיברנו על מה שקרה יום קודם בזמן שחיכינו לראש העיר, פראג' נאסרן. זכריה תירגם. הם התלוננו על כך שלעולם הערבי לא אכפת והם נתונים לחסדיהם של הצבא הישראלי והמתנחלים הקיצוניים. להפתעתי, הם לא נראו כעוסים אלא עצובים וכנועים. ראש העיר, גבוה, רזה ולבוש ז'קט אפור לא איחר להגיע. הוא חייך בעצב, נזכר ברב אריק, ידע מי אנחנו.
אחרי שלחצנו ידיים והצטלמנו מחוץ לחלונות המנופצים והמפויחים, קמנו על מנת להיכנס איתו לתוך הבניין. שאלתי על כתובות גרפיטי והוא ענה "לא, הפעם לא היו." הוא ציין שהצבא הגיע לשם ערב לפני ההצתה, הטיל מצור על הכפר למשך הלילה ואף אחד לא יכול היה לצאת או להיכנס עד חצות. "הם ידעו שמשהו עומד לקרות" הוא אמר, "אבל הם עזבו."
עוד בנושא:
החלל הפנימי של המסגד היה מראה קשה. ראיתי קירות שחורים עם פיח בכל צד, גם התקרה הייתה שחורה, והאביזרים שמעל נמסו חלקית מהחום. שקעי חשמל שרופים ומאווררים מרוסקים ומומסים היו מונחים לאורך הקירות, אך בשבילי המראה המזעזע מכולם היה ערימת הספרים השרופים שבתוך המובלעת המסורתית הפונה לכיוון מכה.
הערימה הייתה כמעט בגובה המותן. שאלתי כמה ספרי קוראן נהרסו ונאמר לי:
"בערך 500. יש בית ספר של בנות לא רחוק מפה. הן משתמשות בספרים שנמצאים פה כדי ללמוד."
"כן ראיתי את הבנות חוזרות מבית הספר קודם לכן כשנסענו לפה."
"הן בטח מאוד עצובות."
"כן. הן עצובות."
זה המקרה הגרוע ביותר של השחתת מסגד שנתקלתי בו מאז החלו לפני כמה שנים מקרים של "תג מחיר". הייתי ביותר מדי מסגדים (אולי חצי תריסר, אולי יותר) לאחר ניסיון הצתה. הבענו סולידריות, הענקנו במתנה ספרי קוראן כתחליף לאלו שנהרסו, אבל איך ניתן להגיב לרמה כזאת של הרס? מה אפשר לומר לאנשי הכפר?
צפו: טקס הענקת ספרי קוראן לשר הדתות הפלסטיני במסגד השרוף של מוראייר (2011)
אני עדיין רואה את ערימת הספרים הזו בראשי בזמן שאני כותב עכשיו. חרוכים, מפויחים עמודים של ספרים קדושים מחוללים!
אנחנו עם שספג בעבר יחס זהה לספרים הקדושים לו, וחווה את התגשמות הנבואה הנוראית של המשורר היהודי-גרמני, היינריך היינה, "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם!" כיוונתי את המשפט הזה למבקרים במוזיאון יד ושם כשעבדתי שם. אין לי מילים מספיק בכדי לתאר את הזעזוע העמוק והסלידה מהמראה ההוא. מה נהיה מאיתנו שגידלנו בארץ הזאת צעירים "דתיים" שמסוגלים לעשות דבר שכזה? ואיך זה שחינכנו דור של צעירים, חיילים, שוטרים, עורכי-דין, שופטים, עיתונאים, מורים ורק יהודים פשוטים שלא אכפת להם, הם אדישים כאשר משהו כזה קורה? או, גרוע מכך, מצדיקים את זה, או טוענים שהפלסטינים הם אלו ששורפים לעצמם את הבניינים והספרים!
ומתי סוף-סוף מישהו ייעצר, יישפט, יורשע על חילול קודש שכזה?
בנסיעה הביתה דרך הגבעות והעמקים היפיפיים של יהודה ושומרון, בחלוף על פני הטרסות של עלי הזית, הכפרים וההתנחלויות, המתקנים הצבאיים והאנטנות עלתה בראשי המחשבה המטרידה שהתשובה לשאלה האחרונה הזו עלולה פשוט להיות: "לעולם לא", מפני שלאף אחד מהאנשים בשלטון פה לא באמת אכפת.
הרב יחיאל גריינימן
