בדבר התורה לפרשת "חיי שרה" הרב אהוד בנדל מביא את נקודת המבט של שרה על עקידת יצחק. ומתוך כך הוא גוזר תובנות פמיניסטיות על הרגישות לכאב של האם השכולה. אותה רגישות שיכולה לעבור את המבחן הבינארי של אוייב מול ידיד. שבת שלום
פרשת חיי שרה פותחת במותה של שרה אמנו: "וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ" (בראשית כג:ב). רש"י בפירושו לפסוק מציין: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, פרחה נשמתה ממנה ומתה".
הזכות של שרה
פירושו של רש"י מתבסס על מדרש המילים "ויבא אברהם לספוד לשרה…" "ומהיכן בא?" שואל המדרש, ומשיב: "מהר המוריה". המקור לפירושו של רש"י הוא פרקי דרבי אליעזר – מדרש מהמאה ה-8 שמספר לנו כך:
"כששב אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו, מה עשה? הלך ואמר לשרה: 'הלא שמעת מה נעשה בעולם?' אמרה לו: 'לאו', אמר לה: 'לקח אברהם את יצחק בנו, ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה', התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות, שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה".
על פי המדרש, נראה שהעקידה האמתית היא לא של יצחק, אלא של שרה. היא זו שמשלמת את מחיר הניסיון של אברהם. הסיפור המקראי לא מגלה לנו הכל, אבל המדרש חושף בפנינו את נקודת מבטה של האם, והוא נותן לה קול – קול שמזכיר לנו את תקיעות השופר של ראש השנה.
בדרך כלל אנו אומרים שהשופר בראש השנה בא להזכיר את זכותו של אברהם אבינו – המאמין הגדול, שהיה מוכן להקריב את בנו. אבל על פי פרקי דרבי אליעזר, השופר בא להזכיר לנו לא את אברהם, כי אם את אשתו שרה – אמו של יצחק שאפילו לא התייעצו איתה.
אמו של סיסרא מביטה מבעד החלון. ציור של אלברט ג'וזף מור (Albert Joseph Moore) מהמאה ה-19
ישנו מדרש מפורסם נוסף שמשווה את קול השופר לבכייה של אם שכולה. ומי היא האם השכולה שאנו אמורים להזדהות עם כאבה? זוהי אם סיסרא – האויב הגדול של ישראל בתקופת השופטים. בשירת דבורה בספר שופטים אנו קוראים: "בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו" על פי התלמוד הבבלי (ראש השנה ל"ג ע"ב) צליל התרועה צריך להישמע כמו בכייה של אם סיסרא.
הרגישות הזו לאם השכולה ולכאבה – ואפילו לאם האויב, היא מסר מרכזי שחז"ל מבקשים ללמד אותנו. רגישות זו לאחר, מודגשת גם במדרשים נוספים לפרשתנו.
כשאנו קוראים על קבורת שרה אנו שואלים את עצמנו: 'ויצחק, היכן היה?' מדוע אין הבן נוכח בקבורת אמו? בסוף הפרשה אנו שומעים היכן היה יצחק: ”וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב" (בראשית כד:סב). מהי באר לחי רואי? זהו המקום שבו נגלה מלאך ה' להגר והבטיח לה שתלד את ישמעאל. מסביר המדרש: אחרי מות שרה אמו, הלך יצחק להביא את הגר אשת אביו בחזרה הביתה. יתר על כן, מיד אח"כ אומרת לנו התורה: ”וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה" (בראשית כה א). ועל פי המדרש, קטורה איננה אישה חדשה, אלא היא הגר השבה לביתה. מדרשים אלה רואים את גירוש הגר ככתם על אברהם אבינו – כתם שיש להסירו, ועל כן, נישואי אברהם לקטורה מתפרשים כהשבתה של הגר הביתה כשהשדכן והמפייס הוא יצחק.
בהקדמה ל "העמק דבר" – פירושו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מסביר הנצי"ב מדוע נקרא ספר בראשית – ספר הישר:
"וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום…וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו…"
ההתפייסות עם האויב
ההתפייסות עם האויב חותמת את פרשתנו. פרשת חיי שרה מסתיימת במותו של אברהם ובקבורתו.
"וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה" (בראשית כה ט). הריב והיריבות בין יצחק וישמעאל שנמשכו שנים רבות, נדחים הצידה ושני האחים נפגשים יחד בלוויה של אביהם. האם לא יכלו להיפגש קודם לכן? האם רק לאחר מות האב יכולים האחים להיפגש? כל אחד ישיב את תשובתו, אבל דבר אחד ברור. הפיוס וההשלמה בין האחים חייבים לבא מתישהו, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.
שבת שלום,
הרב אהוד בנדל
בתמונה למעלה: אברהם מתייעץ עם שרה | Jacques Joseph Tissot painting: “Abram's Counsel to Sarai” cc: Wikipedia – Public Domain
