בתמונה: שלט של קק"ל ב"עמק שילה" שמצביע על כך שקק"ל מעורבת בהכשרת שבילי טיולים סביב אלפי דונמים פרטיים של תושבי הכפרים קריות וג'לוד שמתנחלים השתלטו עליהם מאז שנת 2000 ממזרח להתנחלות שילה. קרדיט: דרור אטקס, כרם נבות.
כיצד מעודדות ממשלות ישראל השתלטויות על אדמות פלסטינים בגדה? איך משתלטים גורמים לאומניים על קרקעות פלסטינים בגדה? כיצד מסייעות להם בפועל רשויות המדינה במדיניות של עידוד השתלטויות? מדוע בית המשפט איננו מענה? – הסבר פשוט בנקודות.
- רבנים למען זכויות האדם וכרם נבות:
בחסות היעדר רישום קרקעות מרכזי בגדה, הפולשים לקרקעות בגדה לא צריכים להוכיח במסמכים שהאדמה בחזקתם. דווקא הפלסטינים שלאדמתם פלשו צריכים להוכיח שהיא שלהם, בהליך משפטי ארוך ויקר עם סיכויי הצלחה קטנים.
באמצעות מדיניות זו מתנחלים ישראלים בעלי אג'נדה של אי-הכרה בקניין הפלסטיני מצליחים להשתלט על אלפי דונמים של אדמה פלסטינית פרטית בגדה, לרוב בסיוע ארגוני ימין קיצוני, לעיתים בליווי אלימות ותוך ניצול הקרקע לעיבוד חקלאי.
- כך זה קורה:
צה"ל סוגר בפני פלסטינים גישה לחלק ניכר משטחיהם>> מאפשר למתנחלים לפלוש לשטחים פלסטיניים אלו שבשליטתו >> מחמש מתנחלים קיצוניים ומאפשר להם לגרש פלסטינים מאוד שטחים כשתלונות על הסגת גבול לא מטופלות>> בפנייה לבית משפט ישראלי על החקלאים הפלסטינים להפקיד מראש עשרות אלפי שקלים עירבון>> ואז מטילים את נטל ההוכחה על הפלסטינים שלשטחם פלשו ולא על הפולשים >> מ-67' הפסיקו הרשויות הישראליות הליך רישום מרכזי מדוייק של בעלויות בגדה, לכן קשה להוכיח חזקה>> מאידך הרשויות משמרות חקיקה המאפשרת למי שפלש לקרקע ושולט עליה זמן מה לקבל חזקה >> גם במקרה הנדיר והטוב בו הפולשים מפונים, כלל לא בטוח שהפלסטינים יורשו להכנס לאדמתם >> והפולשים לא נענשים.
ובפירוט:
- במקרי הסגת גבול בתוך ישראל רשאי אדם להתנגד "בכוח סביר" לפולשים. לפלסטינים בגדה אסור, וגם אין יכולת, להתנגד "בכוח סביר" לפולשים חמושים לאדמותיהם – אזרחים ישראלים, לרוב מתנחלים, הבאים לאדמות חקלאיות ומסלקים אותם באיומים ובאלימות. תלונות על הסגת גבול לא מטופלות לרוב.
- לפלסטינים גם אסור לפנות את תוצרי הפלישה (עיבוד חקלאי של הפולשים שעשוי להקנות להם חזקה על הקרקע).
- בנוסף, במשך מרבית השנה מנועים פלסטינים רבים מלהכנס לחלק ניכר משטחיהם החקלאיים, כך ששטחים אלו מועדים במיוחד להשתלטויות שקשה לפלסטינים לזהות בזמן אמת.
- הצבא אחראי אחריות מוגברת למנוע באופן אקטיבי פלישות לאדמות של פלסטינים אותם הרחיק מחלקותיהם. אך בפועל אין הדבר נעשה – הצבא לא מונע פלישות לשטחים חקלאיים פלסטינים שבשליטתו ולא משלם מחיר על מחדל זה. הצבא מגלגל את האחריות לחקלאים הפלסטינים.
- עם הכיבוש הישראלי, הופסק הליך רישום ירדני של המקרקעין בגדה, שכולל רישום מדוייק בטאבו ומיפוי של הבעלויות על חלקות. בהיעדר רישום כזה ברוב הגדה, תקף החוק העות'מאני, לפיו עיבוד של הקרקע בפועל (מעל 10 שנים) מקנה לפולש חזקה על אדמה לא לו – לכן מי שלא מעבד קרקע, מאבד אותה. בגדה אתה יכול לפלוש לקרקע בכוח הזרוע והנשק, לטעת בה שתילים, ומייד לטעון שאתה כבר 10 שנים במקום ולכן בעל חזקה. וקשה מאוד יהיה להוכיח אחרת בהיעדר רישום מרכזי של בעלויות. הפרצה הזו קוראת לפולשים.
- ברובם המוחלט של תיקי הפלישה אין לפולשים שום נייר שמעיד כי רכשו את האדמה או כי היא בחזקתם כחוק. הטענה הרווחת מצדם היא כי הם מעבדים אדמה זו מעל ל-10 שנים ולכן היא בחזקתם[1].
- נטל ההוכחה מגולגל על הפלסטינים, וזאת במצב בו עיבוד האדמה בפועל הוא ראייה חזקה, המשרתת את הפולשים.
- על הפלסטיני שפלשו לאדמתו לפנות ל"מינהל האזרחי" של צה"ל או לבית משפט ישראלי, שלא אוהדים אותו. ואז עליו להפקיד לטובת בית המשפט עשרות אלפי שקלים – כמי שאינו אזרח ישראל – וזאת כדי שבכלל ניתן יהיה לדון בתיק שלו. לא תמיד הכסף מצוי ברשותו.
- ואז על הפלסטינים להתחיל לחפש מסמכים וראיות שיוכיחו את עמדתם, מה שכמובן מהווה מבצע יקר וכמעט בלתי אפשרי: לנסות לקושש ראיות שישכנעו את בית המשפט הישראלי כי בטווח זמן של פחות מ-10 שנים אחורה הם אלו שעיבדו את אדמתם ושהפולשים הגיעו מאוחר יותר.
- בנוסף, יש לפלסטינים מסמכי בעלות מהתקופה העות'מנית. אך הם ראייה בעייתית, ללא גבולות חלקה ברורים. מסמכים אלו גם מתייחסים לבעלות של אבות אבותיהם של החקלאים הפלסטינים בתחילת המאה ה-20. ואז על החקלאים להביא צווי ירושה המעידים על הורשה לאורך הדורות, מאנשים שחלקם פליטים ברחבי העולם. זאת לצד עוד שלל מסמכים וחוות דעת של מומחים. רף הוכחות זה בתנאים הנוכחיים הופך את היכולת לקבל סעד מבית המשפט הישראלי ליקרה במיוחד ולעיתים קרובות לבלתי אפשרית.
- גם כשבית המשפט פוסק לבסוף כי ישראלים השתלטו על קרקע, הם לא תמיד מפונים או מפונים לאחר זמן רב. וגם לאחר פינוי הפולשים, הפלסטינים לא תמיד יכולים לגשת לאדמתם (בשל שליטתם של המתנחלים במרחב סביב ההשתלטות עצמה). לעיתים הפולשים שבים שוב לאותה חלקה שפונתה.
- אין ענישה: תלונות על הסגת גבול שמגישים פלסטינים כמעט אף פעם לא נחקרות או נאכפות ואין כמעט ענישה של הפולשים הישראלים. במקרה הטוב ביותר, והנדיר מאוד, בסך הכל יפונו הפולשים מהקרקע ולא יישלמו מחיר פלילי – כלומר שווה לנסות ולפלוש (לפי נתוני "רבנים למען זכויות האדם" ו"יש דין").
- פלסטינים רבים נמנעים מהוצאת הכסף והשקעת הזמן הרבה בהליך משפטי כשהסיכוי להצליח אפסי – וגם אז המענה חלקי. והפולשים מרוויחים ובגדול.
- לא מדובר בתופעה ספונטנית של יחידים אלא במפעל מתוזמר היטב עם מטרה ברורה – מערך של ארגוני וגופי ימין קיצוני (כולל כאלו הקשורים למדינה), בעלי אידיאולוגיה של "ייהוד" הגדה ודחיקת הפלסטינים מכמה שיותר קרקע, מסייע לפולשים בשטח – באחיזה בקרקע, בייצוג משפטי, בשתדלנות מול הצבא, בכנסת ובקרב מקבלי החלטות ואף בעבודת תקשורת ויחסי ציבור. וישנם רבנים המוציאים פסקי הלכה המתירים ואף מעודדים פעולות אלו.
- ומה עושה המדינה? כל זה קורה מול עצימת עין ולעיתים בעידוד ותמיכת ממשלות ישראל שפורשות מטריה חוקית וצבאית מעל כל המערכת הזו; ומאפשרות לצבא ולרבש"צים של ההתנחלויות לחסום גישת פלסטינים לאדמותיהם שאחר כך נגזלות מהם. המדינה נמנעת מלמצות את הדין עם העבריינים, שאינם מפונים ברוב המקרים וגם אינם משלמים כל מחיר אישי בהיבט הפלילי.
המדינה אף ממנת תשתיות מים יקרות והכרחיות, דרכי גישה שנפרצות באמצעות כספים ציבוריים (המועברים דרך קבלני משנה כמו החטיבה להתיישבות וקרן קיימת לישראל) לטובת השימוש באדמות עליהן השתלטו אזרחים ישראלים.
[1] לאחרונה קבע בג"צ כי ללא מסמכים המעידים על חזקה לא ניתן לרשום את הקרקע על שם הפולש, אבל זה לא אומר שניתן לפנות אותו, בשל "התיישנות דיונית". בפועל הפולש נשאר בקרקע ונהנה ממנה.
"צו שימוש מפריע" – מענה מצד הרשויות או מראית עין?
- מהו צו שימוש מפריע?
ב-2006 נכנס לתוקף צו חדש בגדה – צו שימוש מפריע – שאמור היה להוות מענה לטענה כי צה"ל לא עושה מספיק כדי למנוע השתלטויות של ישראלים על אדמות חקלאיות של פלסטינים. הצו תקף לכל השתלטות שגילה עד 3 שנים. מאוחר יותר, בשנת 2010, הוארך פרק הזמן ל-5 שנים.
משום שמדובר בגזל חמור ותופעה נרחבת ביותר, הייתה תקווה שהצו יקל על התמודדות עם הבעייה בכך שהמערכת הצבאית לא תחכה לתלונה של פלסטיני או להכרעת בית משפט, אלא תאכוף את סמכותה מיוזמתה. זאת על מנת למנוע מגורמים בעלי אג'נדה של דחיקת החקלאים הפלסטינים, את שטף ההשתלטות.
ההיגיון בצו הוא בכך שלא מדובר בסכסוכי קרקע אזרחיים רגילים, בין צדדים שווים. אלא בחקלאים פלסטינים שחיים כנתינים משוללי זכויות וכוח פוליטי תחת משטר צבאי, כשלעומתם ניצבים ישראלים, לרוב חמושים ומגובים לא פעם בהגנת וסיוע הצבא, שפועלים באופן שיטתי להרחיקם מאדמותיהם באלימות, תוך ניצול היעדר רישום הבעלות המרכזי.
כל זאת על רקע מצב בו אין הרתעה כנגד המשתלטים (הם במקרה הנדיר והטוב מפונים ללא עונש), וקשה עד מאוד להוכיח השתלטות על הקרקע בזמן אמת.
- אז האם הצו החדש אכן שינה את התמונה?
הנה כמה נתונים שסיפק החוקר דרור אטקס, שכתב את הדו"ח "כרם נבות – החקלאות הישראלית בגדה המערבית" (אוקטובר 2013)
צו שימוש מפריע הוצא רק לשטח המהווה כ-8% מסך השטח הפלסטיני הפרטי עליו השתלטו ישראלים קיצוניים מאז שנת 2006 (שנה לפני שנכנס הצו לשימוש).
- ובמספרים:
מאז 2006 השתלטו מתנחלים ישראלים על קרקעות פלסטיניות פרטיות בהיקף של 5,861 דונם. מתוך השטח הזה, כנגד 472 דונם הוצא צו שימוש מפריע.
18 צווים הוצאו כנגד השתלטויות חקלאיות (עוד שנייים כנגד השתלטויות על מבנים בעיר חברון) אך רק חלק זעיר מתוך הצווים הללו מומש .
5 צווים הכוללים שטח שהוא כ-12% (מתוך ה-8% שנגדם הוצאו בכלל צווים לשימוש מפריע), מומשו וגם זאת באופן חלקי
צו אחד שהוצא כנגד השתלטות בת 43 דונם מומש, אך המתנחלים חזרו לעבד את הקרקע.
14 צווים לא מומשו כלל ובשטחים אלו מתנחלים ממשיכים לעבד את הקרקע כשלפלסטינים אין גישה. מדובר בשטחים בני 360 דונם. (79% מכלל השטח שנכלל בצווים כולם).
- מסקנה:
הצו לשימוש מפריע אינו מפריע לפולשים במפעל הפלישות השיטתי שלהם. וכך בעצם ממשלות ישראל מיישמות בגדה מדיניות-מעודדת-השתלטויות על אדמות חקלאיות של פלסטינים:
הרשויות הישראליות לא מסדירות רישום ומיפוי של הבעלויות על הקרקעות בגדה, לא עוקבות מיוזמתן אחרי השתלטויות ועיבודים חדשים, לא מפנות פולשים, לא מאפשרות רף הוכחות סביר כשנטל ההוכחה על הפולש, מונעות גישה של פלסטינים לאדמות חקלאיות שלהם (שכך מופקרות להשתלטויות), לא מענישות את הפולשים הישראלים בעונשים פליליים מרתיעים (או בעונשים בכלל) ואפילו את הצו שהמציאו על מנת לצמצם את התופעה כמעט ואין הרשויות אוכפות.
כמה רחוק זה מהציווי "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יט לג-לד).
