"התפללנו את תפילת הגשם, ובכך ציינו את ראשיתה של העונה הגשומה." | Rain-on-Thassos CC BY-SA 3.0 |
בפרשת השבוע "נח", הרבה פרופ' דליה מרקס קושרת את מעגל החיים, לשאלת המים. איך דווקא בתקופה המודרנית ליותר ממִילְיַארְד אנשים ברחבי העולם אין גישה למי שתייה ראויים? מה הקשר בין התורה לבין הטכנולוגיה החדשה, המעניקה בידינו אפשרויות שליטה במשאבי הטבע? איך שאלות של צדק, מוסר וערכים כלולות בשאלות סביבתיות דווקא בפרשת נח? שבת שלום
המודעות למים
ארגוני איכות הסביבה קבעו את השבת, פרשת נחׁ, כשבת של מודעות ציבורית לשאלות סביבתיות. דומה שבישראל המודעות למים, לזמינותם, לאיכותם ולמאבקים הקשורים בהפקתם ובהשגתם נוכחת בשיח הציבורי הרבה יותר מאשר ברוב מדינות המערב אבל אין במודעות זו די, לא מבחינה אסטרטגית ולא מבחינה מוסרית – שומא עלינו להזכיר לעצמנו גם שהמים הם ברכת האל, אין אנו יכולים לקחת אותם כמובנים מאליהם ואם אנו מבקשים לשלוט בהם, עלינו לעשות זאת מתוך הכרה במצוקות הקשורות במים ובשאלות של צדק הנובעות מהצורך בהם ובעיקר באיזור שחון כשלנו.
המים מלמדים אותנו שיעור בצניעות – חומר פשוט כל כך, חסר צבע וצורה – אוחז את המפתח לחיים. המים מציעים שיעור חשוב בהכרת תודה ובחידוש המחויבות שלנו כלפי אלהים, אדם ואדמה.
מעגל החיים הסובב סביב מים
סימני החיים הקטנים והגדולים ואותות העתים מוצפנים להם בתוך תפילות ישראל. התפילות מסמנות את חילופי הזמנים והעונות והשנים ועוזרות למתפלליהן למצוא אחיזה בעולם מבלבל. דוגמה לסימון חילוף בטבע היא הביטוי שנותנת התפילה לחלוקתהּ של השנה העברית לעונה גשומה ולעונה שחונה.
זה עתה חגגנו את חג הסוכות, שבו "נידונים על המים" (ראש השנה א, ב). בימי בית שני עמדו בשיאו של החג טקסים הקשורים בניסוך המים, טקסים אלה כונו "שמחת בית השואבה". בסיום החג, בשמיני עצרת, התפללנו את תפילת הגשם, ובכך ציינו את ראשיתה של העונה הגשומה. מעתה (ועד פסח) אנו מזכירים את הגשמים בברכת גבורות בתפילתנו, ופונים אל אלהים כ"משיב הרוח ומוריד הגשם". בשבוע הבא (וליתר דיוק בשבעה במרחשוון) מועצם הביטוי של התקווה לגשמים ולתפילתנו תוסף גם "שאילת גשמים", היינו הבקשה: "ותן טל ומטר לברכה".
"אלהים הבטיח אמנם לא לחזור ולקלל את האדמה במבול" – בתמונה: צונאמי בתאילנד, 2004 | cc: 2004-tsunamiPublic Domainview David Rydevik (email: david.rydevik@gmail.com), Stockholm, Sweden
החרדה מעונה שחונה
פעמים רבות אני שואלת את עצמי מה חשבו אבות אמותיי ואבותיי כשביקשו גשם באירופה הרוויה באגמים ובנהרות והגשומה ממילא. האם יכולים היו לחוש את החרדה הקיומית של מחברי התפילה, דרי ארץ ישראל התלוים בגשם למחייתם מפני שנה שחונה ויבשה? בארץ ישראל, לעומת זאת, אין ספק שהתפילות לגשם נאמרו מתוך דאגה ממשית, תוך הצצה מוטרדת הן בשמיים הן באדמה. רב יהודה, מחכמי התלמוד ביטא את חשיבותו של הגשם באומרו: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה", רבא אף הגדיל ממנו באומרו: "יותר מיום שניתנה בו תורה", ואילו רב הונא אמר: "גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים" (בבלי תענית ז ע"א).
בדרך כלל המים אצלנו הם ברכה, אך גם כאן יש הצפות ושטפונות וגורלם של נתיבי איילון בעניין זה אינו תמיד שפיר מזה של נחלי מדבר יהודה. דווקא השבוע, הזמן שבין ה"הזכרה" של הגשמים לבין "שאילתם", מזומנת לנו פרשת "נח" ובה סיפור המבול ותיאור המים שניתכו בעוז כה רב עד שֶׁמחו את סימני החיים מן הארץ. אלהים הבטיח אמנם לא לחזור ולקלל את האדמה במבול אבל דומה שגם חכמינו ראו צורך להציב מעין מענה טקסטואלי למים המסוכנים הגואים בפרשה. מענה זה נמצא בלשונה של ההפטרה, ובה קריאתו הנאדרת של הנביא: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, 1). את ההזמנה דרשו חז"ל כדוברת על תלמוד התורה אבל אנו יכולים גם לקרוא אותה כלשונה. כל הצמאים ילכו נא אל המים וירווה צמאונם. לא סתם הדברים נאמרים כנבואה, אנו יודעים שהדבר אינו כל כך פשוט, מים חיים אינם זמינים לכל אחד, בעבר כבימינו…
פרשת המים
בשבת זו, שבה אנחנו מצוים בין ה"הזכרה", שטיבעוֹ של עולם שבעונה הזו ירדו גשמים ובין ה"שאילה" המעידה על כך שאין לקחת את הגשם כמובן מאליו ושלא תמיד יורדים באיזורינו גשמי ברכה בעתם; בין המים המענישים והממיתים של המבול ובין המים המבקשים להרוות "כל צמא" – היא הזדמנות לחשוב על משמעות המים בעבורנו. באופן אסוציאטיבי אנחנו מקשרים מים לטוהרה ולניקיון אבל האם תמיד כך הוא הדבר? במאמרה בספר "פרשת המים", כותבת חוקרת איכות הסביבה מירע'לה גולדשטיין:
טבילה במים היא סמל גופני של טיהור רוחני. כוחו של סמל זה נובע מההבנה שהמים הם נקיים ובכוחם לשטוף כל זוהמה. אבל היום אנו חוששים מפני מים שלא טופלו. פעמים רבות אנו מקשרים מים בטבע לסיכון ללקות במחלות או בזיהומים. כמה מהגורמים לזיהום הם עתיקים, כמו מי שופכין, אבל אחרים, ככימיקלים תעשייתיים או חומרי תרופות, הם חדשים. יתר על כן, בני אנוש הם אלה שיצרו והפיצו את המזהמים המסוכנים האלה. המציאות הזו מעלה שאלות על היחסים בין טהרה גופנית לטהרה רוחנית: האם אנו יכולים להיות טהורים מבחינה רוחנית אם הסביבה הפיזית שלנו אינה טהורה? … אם חיללנו את המים שבהם אנו טובלים? (פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי, בעריכת תמר דבדבני, מיה ליבוביץ, אלונה ליסיצה ודליה מרקס, תל אביב תשע"ב, עמ' 177-176.)
זאת ועוד, אם מים קשורים בתודעתנו הדתית בצדק, כמאמר "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה, 24). כיצד נוכל להסביר את העובדה, שכיום ליותר ממיליארד בני אדם אין גישה למי שתיה ראויים, ואיך זה קורה בתקופתנו המודרנית שמיליונים מתים מדי שנה ממחלות הקשורות במים ובהעדרם, וזאת בעוד שבמדינות העשירות מבזבזים בני אדם מאות ליטרים בכל יום על ג'קוזי, אמבטיות פאר ועל פינוקי סרק. יש לומר, עם זאת, שהציבור הישראלי שונה מעט משאר ארצות העולם המפותח. אנו דווקא מודעים לצורך בחיסכון במים, רבים מתעניינים במצב מפלס הכנרת ותודעת "חבל על כל טיפה" אינה בגדר של סיסמה חלולה בבתינו אבל רוב השאלות הגדולות הקשורות במים ובניצולם עדיין זוקקות מענה.
"הטכלונוגיה", מוסיפה גולדשטיין, "נתנה בידינו כוח לשלוט בתהליכים טבעיים, ובאמצעות כוח זה אימצנו את הגישה לפיה אנו צריכים לשלוט בהם. כתוצאה מגישה זו פגענו בטבע בדרכים רבות, מהביצות המקומיות ועד האקלים העולמי". והרי הכול יודעים, שעִם עוצמה רבה באה גם אחריות גדולה.
המודעות למים
ארגוני איכות הסביבה קבעו את השבת, פרשת נחׁ, כשבת של מודעות ציבורית לשאלות סביבתיות. דומה שבישראל המודעות למים, לזמינותם, לאיכותם ולמאבקים הקשורים בהפקתם ובהשגתם נוכחת בשיח הציבורי הרבה יותר מאשר ברוב מדינות המערב אבל אין במודעות זו די, לא מבחינה אסטרטגית ולא מבחינה מוסרית – שומא עלינו להזכיר לעצמנו גם שהמים הם ברכת האל, אין אנו יכולים לקחת אותם כמובנים מאליהם ואם אנו מבקשים לשלוט בהם, עלינו לעשות זאת מתוך הכרה במצוקות הקשורות במים ובשאלות של צדק הנובעות מהצורך בהם ובעיקר באיזור שחון כשלנו.
המים מלמדים אותנו שיעור בצניעות – חומר פשוט כל כך, חסר צבע וצורה – אוחז את המפתח לחיים. המים מציעים שיעור חשוב בהכרת תודה ובחידוש המחויבות שלנו כלפי אלהים, אדם ואדמה.
אמר רבי עקיבא:
אשריכם ישראל,
לפני מי אתם מטהרין,
ומי מטהר אתכם?
אביכם שבשמים,
שנאמר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים
וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, 25 ),
וְאוֹמֵר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" (ירמיהו יז, 13).
מה מקוה מטהר את הטמאים,
אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
(משנה יומא ח, ט)
שבת שלום!
הרבה פרופ' דליה מרקס
- האזינו: תוכנית הרדיו "רוח חדשה" של קול יזרעאל עם הרב קובי וייס וציונה מידלש – והפעם ציונה מידלש וענת שרון בלייס מדברות על פרשת נח. להיות בתוך ומחוץ לתיבה.
איך מצילים את החיות ובסוף המבול מעלים קורבן? מה קרה במגדל בבל. הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה כתב על כך ספר "בנפתולי בבל" ומדבר על בלבול השפות והולדת התרגום כערש היצירה
דברי הרבה חשובים ומענינים.אבל הייתי שמחה לו היה דגש חזק יותר על הצד המוסרי של חלוקת המים בארץ. אכן הרבה רמזה על כך בפיסקה האחרונה המדברת על "מודעות" .אך לדעתי נכון היה להרחיב דוקא כאן על מצב האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים הכבושים ביחס לחלוקת המים. סיורים בעמק הירדן ,ולא רק שם, מוכיחים כאלף עדים על חוסר "צדק סביבתי" בחלוקת המים בשליטת ישראל .ההתנחלויות טובלות בירק, עם בריכות שחיה,שדותיהם מוריקים ואילו הכפרים הפלסטינאים והתושבים הבדואים מיובשים כמעט לגמרי. שאלת המים בישראל היא בראש ובראשונה שאלה פוליטית ואמצעי דיכוי של האוכלוסיות בשטחים. ואני שואלת -היכן המוסר היהודי? הייתי שמחה (דוקא באכסניה של רבנים לזכויות אדם) לשמוע מהרבה הרחבה בנושא של מוסר, פוליטיקה וצדק חלוקתי-בענין המים בישראל.
גב' לבל צודקת לחלוטין. ממשלות העוולה של ישראל גוזלות את המים המגיעים לפלסטינים . זה עוד אחד מכשלי הכמי אוסלו שנתנו את השליטה במקורות המים לישראל הכובשת (תוך הבטחה מעוממת לספק את צרכי המים של הפלסטינים ( ישראל הרי מפורסמת בהפרת הבטחות).בפועל הוטלו עליהם הגבלות רבות על ניצול מקורות המים בשטחים . ועד מעשי שוד מתוחכמים בבקעת הירדן שם מקורות שואבת מים לצרכי התנחלויות עד כדי הורדת מפלס מי התהום ויבוש מעינות ובארות שהפליסטינים יכלו לנצל. איזור שהיה ,,גן הירק של הגדה בשלטון ירדן ואף ניזון ממי תעלת הע'ור ממערב לנהר הפך לשממה. כך ממשלות ישראל בסיוע הקק'ל עוקרות כרמי זיתים של בדואים בנגב ע"מ לשתול עצי סרק.החזרת השממה למה שהיה ארץ פורחת הגזל ובשוד. מגיעים לשפל המוסרי של הריסת בארות/בורות מים של בדואים בנגב הישראלי ובדרום הר חברון בגדה הכבושה. הכלכמובן ,,חוקי"למהדרין לפי חוקי ם שהשודדים עצמם מחוקקים. האם לא הגיע העת לאי-ציות אזרחי?
תודה רבה, רותי! הדברים שלך, הם כמובן במקומם.
אני התבטאתי כאן בהקשר של דרשה, שזו סוגה ספרותית שונה מזו של כתב עמדה פוליטית. לכן הזכרתי את העניין הפוליטי והחשיבות של צדק בהקשר של חלוקת המים אבל בחרתי כאן לא להרחיב בנושא, כפי שאולי הייתי עושה בכתיבה מסוגה אחרת.