חברי "שומרי משפט" נפגשו בשבוע שעבר עם משלחת שלום, ממועצת הבישופים האמריקנים, ביום האחרון של הביקור שלהם. הם היו די מדוכאים. כשהגיע תורי לדבר, סיפרתי שוב כמה מאותם סיפורים ופסוקים שרובכם שמעו ממני, או קראו מִדְּבָרִים שכתבתי בעבר. דיברתי על העובדה שעל פי סקרים יש רוב יציב של ישראלים ופלסטינים שרוצים הסכם שלום בהִדָּבְרוּת, אך הם אינם מאמינים שהצד השני מעוניין בהסכם כמותם.
הידעתם, ששבוע לפני שנשיא מצרים סאדאת הגיע לירושלים, רוב הישראלים היו נגד אותן הצעות בדיוק, ותוך זמן קצרצר תמכו באותן הצעות, בידיעה שהשלום הפך אמיתי. ציטטתי ממסכת קידושין מ עמוד ב' שאנחנו חייבים לראות את החיים כמאזניים מאוזנים לחלוטין, ושפעולה קטנה, לכאורה חסרת משמעות מבחינתנו, יכולה להטות את הכף. (חציו זכאי וחציו חייב) הסברתי שכמי שחי כאן, אני מאמין בטוב הבסיסי של אחיי ואחיותיי הישראלים וגם של הפלסטינים, ודיברתי על המסר של חודש אלול והימים הנוראים שאנשים יכולים להשתנות לטובה. אילו היה לי זמן, הייתי מספר עוד כל כך הרבה עוד מהמדרשים שאתם מכירים שאני אוהב: אלוקים זורע את זרעי המשיח כשיוסף נמכר לעבדות, בני ישראל חייבים לקפוץ אל תוך ים-סוף, לפני שאלוקים מחלק אותו לשניים.
ובכל אופן, אני מניח שאנחנו לא היינו אמורים להיות מופתעים מאיך שהבישופים חשו. יש הרבה מאד אנשים מדוכאים בישראל ובפלסטין היום, ומסיבות טובות. אנחנו אחרי המלחמה שבה המנצח היחידי היה מלאך המוות. ובעלויות המלחמה משתמשים כעוד תרוץ לאי מימון המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, המלצות ששומרי משפט עמלו כה קשה להשיג. ראש הממשלה נתניהו הוא כרגע השמאל הרדיקאלי במפלגתו, מותקף מפנים ומחוץ על שלא התיר לצבא "לגמור את העבודה" בעזה. התמיכה הפלסטינית בחמאס, שדעכה בזמן האחרון, עולה שוב כתוצאה מהמהלחמה. ותוך כדי האמירות שהמלחמה פתחה אפשרויות חדשות לשלום, הממשלה הכריזה על תפיסת אדמות ונמנעת משיחות על הפסקת אש קבוע.
זה לא רק השנה. לאורך בשנים האחרונות שמתי לב לכך שיותר ויותר קשה למצוא מתנדבים, ואני חושב שזה משום שרבים הרימו ידיים וחשים שהשקעת הזמן שלהם לא תשנה דבר. אני מודע לכך שהמסרים שלי לחגים בשנים האחרונות היו בהגנה ובשמירה על התקוה.
גם אני הייתי מושפע ממרחץ הדמים של הקיץ, ולא שמתי לב שגם אני איבדתי ראיית ההשגים של השנה. כשישבתי לכתוב את מכתב גיוס הכספים לראש השנה, הופתעתי לראות כמה השגנו השנה: שינינו מהלכה של ועדת אלאלוף, עזרנו להקפיא את תכנית בגין/פראוור בנגב, הגענו להסכמה עם הצבא ללמד תכנית שאנחנו כתבנו, השגנו הצהרה מהדהדת של בג"צ שתכנון מפלה שמוביל להריסת בתים אינו מקובל, והפכנו את נושא הדיור הציבורי לכזה המדובר ביותר בכנסת… תוך כדי כתיבת הרהורים אלו, קיבלתי את החדשות שבג"צ הורה לסגור את שערי מתקן הכליאה הפתוח חולות שיועד למבקשי מקלט ופסל שוב חלקים מחוק "המסתננים". אמנם אנו, שומרי משפט, לא היינו בין הארגונים שהגישו עתירה זו, אך ההחלטה נתנה לי נקודת מבט חדשה על הלילה בו רוססתי בגז פלפל כשעמדתי עם מבקשי המקלט שנסו ממתקן הכליאה.
בחושבי על הקושי בחגיגת ההשגים בצל המלחמה, אני נזכר בבדיחה "חוץ מזה, גב' לינקולן, איך הייתה ההצגה?" עם זאת, אני יודע שכל אחת מההצלחות הללו מצביעות על מה שאפשרי.
אז, האם ניתן להגן על השקפת עולם בעלת תקווה? כשאני מדבר על הכוח לשנות ולהשתנות החגים בימים הנוראים ותקוות לשנה החדשה, האם אשרמן שוב מרכיב את המשקפיים הורודים שלו? הנוכל להעז ולקוות, והאם יש קשר בין התקווה לחגים ולימים הנוראים?
כפי שהוסבר לעיל, אני מאמין שיש סיבות אובייקטיביות ותקדימים היסטוריים שנותנים תקווה. לעניין זה, זה לא צרוף מקרים שההמנון שלנו הוא "התקווה". בלי היכולת לראות מעבר למציאות ובלי להאמין שאפשר אחרת, העם היהודי היה נעלם לפני אלפיים שנים, כאשר גלינו מארצנו, ולא היינו מסוגלים להקים את מדינת ישראל בימינו.
שנית, אני מאמין בכוח ה"ריסטארט", כוח ה"איתחול" (הפעלה מחדש). כשאני או אנשים אחרים סביבי, תקועים בדפוס שלילי, אשאל אם אפשרי לנו "לאתחל". זה מושג מלאכותי, אבל לעיתים קרובות זה עובד, כמו שאיתחול של המחשב שלנו יכול להחזיר אותו למסלול הנכון. אנחנו עושים שינוי ענק לטובה באמצעות היכולת לצאת מהדינמיקה השלילית שהתפתחה ביחסים שלנו ובאמירה "כעת אני בוחר בחירה מודעת בהכרה בכך שאני שקוע במשהו לא בריא ורוצה להתחיל התחלה נקייה".
הדבר דורש מצדנו, כוח רצון, אומנם הצעדים הללו יכולים להתרחש בכל יום ובכל זמן. עם זאת, עוזר לנו כשמישהו או משהו מחוץ לנו נותן לנו דחיפה, וכשאנו מחוזקים ונתמכים ב"תסיסה קולקטיבית" (אמיל דורקהיים) שמתרחשת כשכולם מסביבנו מעורבים באותו תהליך. ראש השנה הוא התזכורת שלנו שהתחלה חדשה אפשרית, אומרת לנו ש"האיתחול מחדש מתחיל היום". אנחנו יכולים להפרע מדפוסי העבר, כפי שבקריאת התורה ביום השני של ראש השנה, אלוקים מלמד את אברהם להפרע מהמנהג להקריב ילדים.
באיזכור בריאת העולם אנו מתחברים לחזון של העולם לו התכוון האל, לו אנו שואפים. יום כיפור, תשעה ימים אחרי ראש השנה נותן לנו תאריך יעד לעשות מה שנחוץ לצעדים מעשיים לאיתחול מחדש הרבה מעבר למילים. אם לימדו אותנו ש"עיצומו של יום" נותן ליום כיפור את הכוח לזיכוי ומחילה, חלק מעיצומו הוא הכוח שבהתחלה מחדש הכללית והמשותפת.
באשר לי, דיון על הבסיס ההיסטורי לתקוה והפסיכולוגיה של התקווה אינו מושלם בלי דיון על אמונה. אנו מתפללים בתקופת החגים תפילת עמידה, "ובכן תן … תקווה לדורשיך" ומיד אחר כך נאמר שזה יגיע. בהפטרה ליום השני, ירמיהו אומר לנו בשם אלוקים ש "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו לא, טו). ו" וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו לא, טז). ביום הראשון יש יותר מאשר סתם הבטחות. הגר וישמעאל ניצלים, ותפילתה של חנה נענית. כל השנה אנו מתפללים "מי כמוך" בו אנו זוכרים את גאולתנו על סף ים סוף ומזה מתחזקים באמונתנו שגאולה עתידית אפשרית.
האמונה היא שקשת ההיסטוריה מתכוונת, סופו של דבר, לחזון אלוקים על העולם. בלי קשר למה שאנחנו נזכה לראות בחיינו, אנו חלק מהמארג של אלוקים:
"לא עליך המלאכה לגמור, אבל לא אתה בן חורין להתבטל ממנה, (פרקי אבות)
סיכמתי את דברי מול הבישופים הקתולים והזכרתי שיש לנו אחריות מיוחדת, כמנהיגים דתיים, לעשות את חלקנו. אבל האחריות, לעולם שאת הולדתו אנו חוגגים בראש השנה, אינה מוגבלת למנהיגים דתיים בלבד. באמונה כרוכה חובה משום שהיא מזכירה לנו שכל ההתחדשות, הריפוי, התחלות החדשות וחידוש אפשרויות של אמונה – כולן אפשריות בשנה החדשה. רק שהן מתאפשרות בתנאי שאנו מקיימים את התפקידים שאלוקים ייעד לנו. למרות שגם הניסיונות שלנו לדעת מהם תפקידים האלה עשויות להיות גם עניין של אמונה.
אני מודה שבדרך כלל אני לא מתפלל את כל התפילות הראשוניות המסורתיות של תפילת שחרית (ברכות השחר פסוקי דזמרה). עם זאת, מראש חודש אלול, ועד הושענא רבא (היום השביעי של סוכות), אני אומר את התפילה, "לא על צדקתינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך".
חתימת התפילה היא "אשרינו", בורכנו משום שאנו מחוייבים "להודות לך ולשבחך. ולפארך ולרוממך ולברך את שמך וליתן שבח והודיה לשמך". עולה בדעתי שאנחנו גם מבורכים כי אנו מצווים לשרת ולבצע את המשימה שאלוקים הטיל עלינו בעולם הזה, ולעשות את חלקנו למימוש התקרבות לההבטחה שביצירה.
מאותה הסיבה שבכל שנה אני מברך את הצוות שלנו בתקווה שבשנה החדשה יוכלו להנות מהסיפוק והתגמול של ימים ולילות ארוכים שיביאו לתוצאות. אני חולק ברכה זו איתכם.
מאחל לכם שנה מתוקה של התחדשות אמיתית,
אריק.
