בדיון בבית המשפט ביום ד' עלולה להשקף סכנה להמשך קיום שרידי הכפר הבדואי אל עראקיב
הדיון ביום ד', ה-17.09, ייתקיים על תקפות ומיקום צווי ההריסה.
הסכנה לשרידי אל עראקיב היא חלק ממגמה ליישם את תוכנית פראוור בפועל, בכלים מינהליים, וללא חקיקה, כך שכפרים בדואים שלמים, או חלקים מהם, בסכנת גירוש ונישול מהאדמה.
ועד הכפר אל עראקיב, פורום הכרה ורבנים למען זכויות האדם מתיריעים כי לא ניתן יהיה להצדיק גירושו של הכפר הבדואי אל עראקיב רק משום שהוא נמצא מחוץ לאזור מתוחם – אזור הסייג.
הרצון העז למחוק את הכפר הבדואי נחשף בניסיון האבסורדי והקנטרני של המדינה לפקפק בתוקף של עסקת רכישת קרקעות הכפר לפני יותר ממאה שנה, ב-1905, בתקופה העות'מנית.
באופן כללי, יש צורך של הכרה של המדינה בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית. קודם להקמת מדינת ישראל הכירו בשיטה זו מוסדות וראשי הציונות והמשטר הבריטי והעות'מני כשיטה קבילה ומקבילה לרישום בעלויות על קרקעות.
להיאחז בשיניים כנגד המערכת
ביום רביעי הקרוב, ה-17.0.14, בשעה 11:30 ידון בית המשפט השלום ברמלה בעניין מתחם בית הקברות באל עראקיב שהוא המתחם האחרון שנשאר מאוכלס בכפר, ובמשך תקופה ארוכה נמנעו פינויים ממנו. אולם ב-12.06.14 פונה גם המתחם. לאחר כ-70 הריסות של הכפר ושל ניסיונות חוזרים לבנות אותו, ולאחר מעצרים רבים, ממשיכים תושבי הכפר להיאחז בשיניים כנגד המערכת.
עוד לפני הריסת המבנים ואמצעי העזר במתחם בית הקברות ב- 12.6 ערערו תושבי הכפר באמצעות עורך דינם, קייס נאסר, על תקפות הצווים בטענה שהצווים הוצאו לנקודות ציון שונות מאלו של המתחם. לפני יותר מחודש נמסר צו נוסף של ההוצאה לפועל לפינוי מוחלט של כל המיטלטלין מהמתחם. הדיון בבית משפט השלום ברמלה ייסוב על תקפות הצווים.
רבנים למען זכויות האדם:
גם במקרה הספציפי של אל עראקיב, וגם לגבי שאר הכפרים, לא ניתן למחוק כפר קיים בשל אי-הכרה בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית, בשל ספק לגבי עסקאות שנעשו לפני יותר מ-100 שנה, בשל מדיניות של הפקעת קרקע שמפלה על בסיס אתני או בשל איסור על קיום יישובים בדואים מעבר לתחום מוגדר ("אזור הסייג").
גם לפי החוק העות'מני שישראל טוענת כי היא מכירה בו יש בסיס לטענות הבדואים. דוח החברה להכשרת היישוב מ-1920 מתעד סה"כ של מיליון ו-90 אלף דונם של אדמות המעובדות על ידי בדואים, כשעיבוד רציף של 10 שנים מקנה חזקה לפי החוק העות'מני. מחקרים מאוחרים יותר הראו שהבדואים לא רק שלא הפסיקו לעבד את אדמתם, הם אף הרחיבו את שטחי העיבוד. בין 1920 ועד להקמת ישראל עברו הרבה יותר מעשר שנים, בהם התגבשה החזקה של הבדואים בקרקע. כיום דורשים הבדואים 650 אלף דונם בלבד. למרות זאת, עשרות כפרים נמצאים כעת בסכנת גירוש והריסה.
רקע על האבסורד באל ערקאיב:
יש טענות לגבי תוקפה של עסקת קרקעות מלפני יותר מ-100 שנה? – הנכדים, הנינים ובני הנינים של מבצע העסקה ייענשו וינושלו – הסיפור של אל עראקיב ובני אלעוקבי:
להמחשת הנחישות של המדינה להיאחז בטענות אבסורדיות וקנטרניות כדי למחוק את הכפר אל עראקיב, אפשר לעיין בתיק של משפ' אלעוקבי מהכפר. בתיק זה המדינה טוענת, כאחת מהטענות היסודיות, שעסקת מכירת האדמות לפני יותר 100 שנה, לאבות אבותיהם של תושבי הכפר, לא נעשתה בסמכות. לטענת המדינה קודם ל-1905 היו אדמות אל עראקיב שייכות לאימפריה העות'מנית ("מוואת") ולא אדמות פרטיות. כלומר לטענת המדינה מי שמכר לזקני אלעראקיב את האדמה ב-1905 לא היה הבעלים שלה – "מקור הזכויות לו טוענים התובעים [הבדואים] פגום ומדובר בשרשרת זכויות שיסודה [ב-1905] בהעברה חסרת תוקף" [ר' סעיף 7 לאחד מפסקי הדין בנידון]. גם אם נקבל לצורך הדיון את העמדה שהעסקה הייתה לא כשרה, האם ראוי להעניש על כך את הנכדים, הנינים ובני הנינים של מבצע העסקה? האם אשמה עוברת בדם?
קיראו עוד:
פינגבאק: עבודה שחורה » רבנים למען זכויות האדם: תכנית פראוור מתממשת