"קוראים לי מירב, אני בת 35, אמא לשני ילדים מבאר שבע. אני ובעלי עובדים קשה כל השנים ועדיין חיים בעוני. ב10 שנים האחרונות אני מגיעה לקראת החגים ועוד כמה פעמים בשנה ללשכת הרווחה בעיר. לפני כמה שנים בעלי עבר התקף לב, כמה ימים אחר כך, כשעוד היה בבית חולים, נגשתי ללשכה, רציתי עזרה באבחון לבן שלי. בקשו שאגש להביא טפסים, הייתי לבד, הייתי צריכה מישהו שיעזור לי, שיושיט לי יד ויעשה מעבר. הייתי צריכה מישהו עם פניות וזמן, לא רק שיסייע עם כספים אלא שיקשיב, אבל הזמן קצר והלשכה עמוסה. כך אני, שאין לי משפחה באזור, הייתי לבד במצב הזה, נכנסתי ללשכה וכמו שנכנסתי לבד, ככה גם יצאתי, באותה תחושה רק בתסכול גדול יותר. העובדים הסוציאליים נמצאים בעומס מאוד גדול. והרבה פעמים אין להם איך לעזור ואין להם זמן לעזור. כשיש להם כל כך הרבה משפחות, אין להם אפשרות אחרת. ככה גם אנחנו וגם הם, אין לנו אפשרות, סובלים מזה שחסר, מזה שהצרכים רבים והכיסים ריקים (גם שלנו וגם של לשכת הרווחה). ואנחנו רק רוצים להצליח לתת לילדים שלנו את מה שאין.
הילדים שלי הם ילדים טובים. התברכנו, לא מפונקים, לא קניתי להם שום דבר לשנת הלימודים, הם יודעים שאין, מסתדרים עם מה שיש ומודים. היום בבוקר הילדים יצאו לבית הספר ופשוט בלי לשלוט בזה, התחלתי לבכות. לפעמים אני דואגת ופשוט בוכה, חושבת על הכל, הילדים חוזרים ללימודים ואני לא יכולה לדאוג להם, אני לא מבקשת הרבה, אני רוצה שיהיה לי למי לפנות ושתהיה לי האפשרות לתת להם פרוסת לחם וארוחה חמה, אבחון אני כבר לא מבקשת."
מתקנים חברתיים. העובדות והעובדים הסוציאליים בישראל נדרשים לתקן את הדורש תיקון חברתי. ברוח הציווי לסייע לגר, ליתום ולאלמנה, הם מותחים את רשת הביטחון הסוציאלי האחרונה המפרידה בין משפחות עניות ובין התרסקות חסרת תוחלת. בשנים האחרונות יש פחות ופחות עובדים סוציאליים ליותר ויותר מקרים. באוכלוסיה הערבית בישראל הנזקקת יותר יש מספר נמוך עוד יותר של תקנים. ועדת אלאלוף רוצה להוסיף עובדים סוציאליים למערך הטיפול החברתי. זו ההזדמנות לחולל שינוי!
קישורים נוספים:
