נוהל חניבעל – תהייה, כיצד האסור בתכלית האיסור הפך למקובל? ›

כאשר מלחמה (מבצע "צוק איתן") מוגדרת כמלחמת דת ולא כמאבק של מדינה ריבונית, אזי התוצאה היא שיחידות צבאיות מקפידות מאוד על 'קול באישה ערווה', אך מקילות מאוד באיסור 'לא תרצח'. הרב שלמה פוקס על נוהל חניבעל.

 

נוהל חניבעל כשמו כן הוא – 'עבודת הבעל' – 'חֵן לאל בעל' – הקרבה למולך (בהיפוך למושג "פדיון שבויים"). השם הרשמי ניתן על שום חניבעל שהעדיף לשתות רעל ולאבד עצמו לדעת על פני נפילה בשבי. נראה שראוי היה לקרוא לנוהל זה 'נוהל מולך' – זאת בניגוד לצו – "וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֪ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה':" (ויקרא יח', כא'). ניכר שהנוהל נולד בחטא, כתוצאה של תחושות קשות של מבוכה, בדבר 'סחר בבני אדם'. סחר בדמות משא ומתן על שחרור מספר רב של מחבלים תמורת שבוי אחד או גופת השבוי.

ההיסטוריה של הפקודה

הפקודה מאפשרת ירי לעבר חוטפי חייל, גם במחיר סיכון חייו. לאורך השנים שונתה הפקודה מספר פעמים. על פי אחד הנוסחים קבע הנוהל כי "יופעל שיקול דעת מפקדים לירי טנקים". בנובמבר 99 דן הרמטכ"ל בפקודה בעקבות שאילתה של דן מרידור, ונקבע נוסח נוסף לפיו יש לעשות כל מאמץ להימנע מפגיעה בחטופים. ב-2002 הפקודה שונתה שוב, וכללה את הנוסח: "בזמן חטיפה, המשימה העיקרית הינה לחלץ את החייל החטוף מידי החוטפים", וכן הושמט המשפט "גם במחיר של פגיעה או פציעה של חיילינו". עוד נקבע כי יש לירות רק בגלגלי הרכב החטוף בלי לסכן את חיי החטוף. בינואר 2003 פורסמה פקודה מטכ"לית חדשה בנושא לאחר התייעצות עם הפרקליטות הצבאית, אך הנוסח שלה לא פורסם. בשנת 2014 טען מנסח הקוד האתי של צה"ל, אסא כשר, כי קיימים מספר נוסחים מקבילים לפקודה, אך לכולם עיקרון משותף, כפי שנכתב לדבריו באחד מהם:

יש לפעול, ככל הניתן, לעצירת פעולת החטיפה, לרבות הפעלת אש, אך לא באופן שעלול להוביל בסבירות גבוהה למותו של החטוף, זאת מתוך הבנה שערך חיי החטוף גבוה ממחיר החטיפה.

מחשבות על הפקודה שניתנה ביום שישי 1/8 ברפיח

אינני יודע מה היה הנוסח המדויק של הפקודה שנתנה ביום שישי, בחטיפת החייל הדר. עם זאת, האירוע מעלה שאלות ודיון סביב הפקודה. האם מעורבות רבנים בשטחי כינוס השפיע על הפקודה? האם הציטוט התנכ"י של דברי הכהן משוח מלחמה:

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:…" (דברים כ', ב' – ד') בעת יציאה לקרב, גורמת לטשטוש ערכי צה"ל?

האם יש קשר בין החינוך הדתי לאומי המגבש שפה ותפיסת עולם של מלחמת דת במנאצי השם לבין אובדן המידתיות עד כדי פגיעה בערכי המוסר? עלינו להבין שנגררנו להגדרת המלחמה כמלחמת דת, ולא כמאבק של מדינה ריבונית.

יחידות צבאיות (כיום!) מקפידות מאוד על 'קול באישה ערווה' אך מקילים מאוד באיסור 'לא תרצח'!

בדברי להלן אנסה לטעון שהמבוכה מחד וטרמינולוגיה דתית (בפרשנות מאוד מסוימת) מאידך הולידה מעין יצור כלאים שאינו ערכי, אינו מוסרי, אינו תואם את ההלכה היהודית, ובוודאי אינו מתאים להתנהלות לוחמים בצה"ל, צבא שחרט על דגלו את 'טוהר הנשק'. אנסה להלך בנתיב, המשלב את תפיסת 'מורשת הדורות' כנקודת התייחסות, כמטען גנטי תרבותי המחייב פרשנות ובמקרים מסוימים מלמד כיצד לבחון התנהגות מוסרית.

ערך 'פדיון שבויים' ומה יש ללמוד?

רבים הם המצטטים את החלק הראשון שבמשנה (גיטין ד', ו'):

"אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין".

ובכך ניסו לבסס את טענותיהם במאבק כנגד שחרור שבויים/חטופים. אך ציטוט חלקי זה מטעה ומביא למסקנה כי בתנאים קיצוניים אין לפדות שבויים. המצטטים נמנעים מלהזכיר את ההלכה הסמוכה לה – 'אין מבריחין את השבויים', כלומר אין לבצע 'פעולת חילוץ' על מנת לשחרר את השבויים. החלק השני מעיד על המציאות הפוליטית בה נכתבה המשנה. לקהילה אין כוח הרתעה וישנו החשש שמא בעקבות פדיון השבויים יתרבו מעשי השבי ובעקבות פעולות חילוץ (גם מוצלחות) סיכויי השבי בחיים יפחתו והשובים יהרגו את השבויים. והרי ברור לכל בר דעת שאין כלל זה חל על מדינה ריבונית, אין להימנע ממעשי חילוץ בשל חשש אובדן כוח ההרתעה, ולהיפך – יתכן שמעשים אלו הם אלו שיקבעו האם כדאי יהיה לחטוף חייל, אזרח.

דומה שעד מלחמת יום כיפור לא היו תרגילי 'נסיגה – התקדמות לאחור', ואולי עד למבצע / מלחמת 'צוק איתן' לא קמו עוררין ל'נוהל חניבעל'. הפרשנות המוטעית לגבי היחס הנכון לפדיון שבויים יצרה מצב בו הסכנה לחטיפת חייל גבוהה כל כך שנוהל חניבעל נתפש בטעות כמוסרי.

כעת אתמודד עם סוגיות הלכתיות מהם ניתן להסיק בטעות את ההיתר של הריגת האחר ואוכיח אחת לאחת שאין זה המקרה שלפנינו:

דמי אינו יותר אדום מדמו – 'אין דוחים נפש מפני נפש'

הפועל באכזריות, נהיה אכזר, ואולי כלשון הנצי"ב 'רוצח'. מדוע, אם כן, אין נשמע קול הזועק, ברגע שנשמעת פקודה צהלי"ת – 'נוהל חניבעל' – 'מדוע אדום דמי מדמו, אולי דמו שלו אדום משלי'?

• בתלמוד בבלי סנהדרין עד' ע"א הדיון נובע מהכלל – "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור(קיים את הפקודה) ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים."

• ובתלמוד בבלי יומא פב' ע"א – פתיח הדיון הוא – "שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". מכאן שההיתר לפגוע בחייל חטוף הוא שבירת הטאבו של "יהרג ואל יעבור".

אמנם בשעת חירום, שהתלמוד מכנה "מלחמת שמד" ההלכה מרחיבה עד מאוד את המצבים בהם 'יהרג ואל יעבור', אולם גם שם נאמר 'יהרג' ולא יהרוג. בשעת חירום גם על מצווה קלה אדם מחויב למסור נפשו אבל אין היתר להרוג אדם אחר. – (ע"ש סנהדרין עד' ע"א)

קנאים פוגעים בו

אך אולי יטען הטוען – הרי זו פעולה קנאים, וההלכה 'קנאים פוגעים בו'? אך דיני קנאות לא חלים על 'פקודה', או על 'שאלת רב', כי אם אדם הפועל בסערת רגשות. והחשוב מכל – באם אלו יהיו הנימוקים – כלומר יטען הטוען – אנו ב'מלחמת שמד' או זו 'פעולת קנאות', אם כך,עלינו להבין שנגררנו להגדרת המלחמה כמלחמת דת ולא כמאבק של מדינה ריבונית!

מציאת חן בעיני אומות העולם – קידוש השם

האם שיקול זה צריך להיכלל במכלול השיקולים? עד כמה חשובה דעת אומות העולם, נלמד מדוד המלך.

הסוגיה קשורה להענות לבקשות הסגרה של יהודים על ידי אוייבים כאשר ברור שיוצאו להורג וזאת כדי לקיים יחסים תקינים עם אומות שכנות. התלמוד הירושלמי (תרומות ח', י') דן בהיתר שכזה ומביא את מחלוקתן של רבי יוחנן וריש לקיש, האם ההיתר להסגיר נובע רק באם קיים עונש המוות על המוסגר כמורד במלכות כפי שהיה חייב בסיפור התנכ"י 'שבע בן בכרי' (שמואל ב' כ'). הרב אלעזר גולדשטיין (במאמר על 'נוהל חניבעל' על פי ההלכה, תחומין לא', תשע"א, שבו הוא אוסר את 'הנהול' בתכלית האיסור ההלכתי) – מביא את דעת הרמב"ם שמותר להסגיר איש ישראל כשיטת ריש לקיש, אך ורק במקרה שהלה חייב עונש מוות… ומביא את לשון המשנה (אוהלות ז', ו' וכן בתוספתא יבמות ט', ה') 'אין דוחים נפש מפני נפש' ומכאן יש ללמוד שאין דוחים נפש מפני נפשות הרבה.

ברם עצם הסוגיה המנסה ללמוד מסיפור מקראי מחייבת להמשיך ולקרוא את שמואל ב' פרק כא', ולנסות ללמוד על שיקול נוסף בשיטת התלמוד. בפרק זה דוד מסגיר לידי הגבעונים שבעה מבני שאול, והם מוצאים להורג. הפרשנות המודרנית תטען בפשטות שמדובר בחיסול פוליטי, לדוד, יש אינטרס לפגוע במתחריו, הלא הם בני שאול. ברם הבבלי ביבמות עט' ע"א (נוסח מנוקד, עין יעקב אות מג') מפרש אחרת ודורש בחריפות, זה סיפור המבטא תפיסה אחרת – קידוש השם ברבים מחייב לעיתים לעקור פסוק מן התורה, לכן דוד היה צריך להסגיר את בני שאול. על שבעת צאצאי שאול למות, למען יראו ויראו.

אין לצפות חלילה שמדינת ישראל תקריב כדי לרצות את אומות העולם, אך דומה שיש ללמוד ממעשה זה שמושג 'קידוש השם' אומר – העולם מסתכל ובוחן את התנהגותנו, עלינו להביא מבטים אלו בחשבון. ברור ש'נוהל חניבעל' בסיכון החייל החטוף/השבוי אינו בא על מנת לקדש את 'ערך החיים', ולכן, בוודאי ובוודאי שאין להתיר הריגת חייל שבוי/חטוף.

מעל לכל עלינו לשאול האם במעשינו יש 'התנהגות מוסרית' או בצירוף מילים מסורתי, עלינו לשאול האם יש במעשה זה 'קידוש השם' (והכוונה לקדש את השם במעשים ובחיים!) או שמא, יש במעשה זה חלילה 'חילול השם'? האם העובדה שצה"ל מוכן מעבר לסיכון חיי החטוף/השבוי, להרוג, לפגוע, בכל כך הרבה חפים מפשע בשם 'נוהל חניבעל', כלומר, לא פגיעה הנובעת מהחובה להגן על יישובי הארץ או על החיילים? שהרי זו מלחמה, כי אם לפגוע בסביבה האנושית, וזאת, על מנת להרוג חייל ישראל כדי שלא ייפול בשבי?

חייך וחיי האחר – חיי מי קודמים, ולמה? האם אוכל לחיות עם החלטתי?

ולעצם השאלה – 'חיי מי קודמים'? אחתום בדרש דמיוני המבוסס על הסוגיה בבבלי אך ברוח ערכי צה"ל, להשקפתי.

(בבלי בבא מציעא סב ע"ב) תַּנְיָא, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וּבְיַד אֶחָד מֵהֶם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִים שְׁנֵיהֶם – מֵתִים, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶם – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב, דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא, מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם – וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתַת חֲבֵרוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, (ויקרא כה) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" – חַיֶּיךָ קוֹדְמִין לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ:

בראשונה היו מתדיינים חיי מי קודמים, בן פטורא נהג כפילגש אברהם, הגר, אֵם בנו שאמרה "ואל אראה במות הנער" (בראשית כא', טז') ואילו רבי עקיבא המוכר גם כמנהיג הרוחני למרד בר כוכבא בא ודרש – חייך, חיי מי שמחזיק בקיתון המים, קודמים לחיי החבר. חבר שכזה…

בא תלמידו של רבי עקיבא, רבי יוסי, ודרש לגבי חלוקת מי מעין הנמצא ברשות עיר אחת וישנה עיר נוספת הרוצה להשתמש מאותם מים. חיי תושבי העיר בעלת המים קודמים, הן לגבי שתיית מים והשקיית בהמות העיר וכן לכביסתם, ורק לאחר ש… והיה ונותרו מים, אז ניתן לתושבי העיר האחרת לשתות! (על פי תוספתא בבא מציעא יא', לג' – לו', ובב' נדרים פ' ע"ב)

דיון זה מחזיר אותי לימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור בהם שהינו בסיני, במיתלה, ובין השאר כדי להבין מה קורה, האזנו לרשתות המוצבים בתעלה (במכשירי הקשר שהיו על ג'יפ התול"ר), שמענו את קריאתם לעזרה… ולאחר מכן, שמענו את הבקשה לפקודה המאשרת את הנפילה בשבי. אישור אשר בושש לבוא, רק נאמר, באם זכרוני איונו מטעה, 'תעשו את מה שתחליטו'. מה רב המרחק משתיקה דאז… ולאמירה רומזת… לבין חלילה לו היה זה קורה בימינו – האם הייתה ניתנת הפקודה – 'הפצצת המעוזים'? כאשר שם ניתן היה לומר בבירור, אין נזק משני – אין חפים מפשע סביבם.

נלך, נרחץ ידינו במי הנחל ובדם 'העגלה הערופה' (מפרשת השבוע האחרונה: "שופטים") והאמנם נאמר במקהלה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?!, העיקר שלא יהיו שבויים???!!!

שלמה פוקס – רב, מלמד תלמוד בהיברו יוניון קולג', רב קהילת מבשרת ציון.

• עוד קולות רבניים מהמלחמה