פרשת השבוע: כיצד להתגבר על הסכנה ליהדות בעידן המודרני והסכנה לדמוקרטיה בישראל

בתמונה: הרב אורי רגב (משמאל), בעימות טלוויזיוני בערוץ הכנסת, עם בנצי גופשטיין (מימין). במרכז: אורית לביא-נשיאל. מקור: פייסבוק

בדבר תורה לפרשת "ראה", הרב אורי רגב, מתייחס לסערה הציבורית סביב החתונה של מחמוד ומורל, כחלק משאלה רחבה הנוגעת הן לכינון דמוקרטיה בישראל, והן כשאלה מאתגרת ביהדות המודרנית. כיצד ניתן לפעול אל מול שאלת ההתבוללות בעולם מחולן? איזה מודל של חיים נעמיד מול קריאות "מוות לערבים", שריפת מסגדים, כנסיות והתנכלות לכמרים? איך הדברים קשורים לשאלות גיאו-פוליטיות ולצדק החברתי? שבת שלום.

אני כותב דברים אלה תחת רישומה של הסערה הציבורית בישראל שהתעוררה עם פרסום דבר נישואיהם של מורל ומוחמד, יהודיה וערבי. לא יכולתי שלא לחשוב על פרץ הגזענות והאלימות שהתרחש, עד כדי כך שנשיא המדינה החדש, ראובן [רובי] ריבלין, מצא לנכון להוציא הודעה חריגה וחריפה מטעמו, בה אמר: "להסתה, לאלימות ולגזענות אין מקום בחברה הישראלית … ביטויים אלה מכרסמים תחת יסודות חיינו המשותפים כאן במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, הדמוקרטית והיהודית."

קיראו: הגינוי של רבנים למען זכויות האדם את אירגון להב"ה

"במהלך הדורות נכתב ונחקר לא מעט פרק ההתהוות של עם ישראל, וחוקרים דהיום – לרבות שומרי תורה ומצוות כפרופ' ישראל קנוהל [וזו אולי הזדמנות להמליץ במלוא פה על ספרו מאיר העיניים: "מאין באנו"]"

אמנם אין זה הנושא הישיר בו עוסקת פרשה מורכבת ועשירה זו. אך היא מציגה מודל של הגנה עצמית לאומית/דתית של עם בחיתוליו, ערב כניסתו לארץ המובטחת בה הוא אמור לממש את גיבושו כעם ריבוני. זהותו הלאומית של עם זה היא בעלת זיקה ישירה לאמונה הדתית באל עמו הוא מזוהה [במציאות בה אמונה באלילים/אלהי העמים מהווה מסד למציאות החיים וקווי התיחום בין השבטים והעמים וכמעט אין בלתה].

במהלך הדורות נכתב ונחקר לא מעט פרק ההתהוות של עם ישראל, וחוקרים דהיום – לרבות שומרי תורה ומצוות כפרופ' ישראל קנוהל [וזו אולי הזדמנות להמליץ במלוא פה על ספרו מאיר העיניים: "מאין באנו"] – לא הותירו הרבה מן התיאור הפשטני והפונדמנטליסטי של המיתוס המקובל ופשט הכתובים. אך רבים אוחזים בעמדה הידועה של "אל תבלבל אותי עם העובדות. את דעתי גיבשתי זה מכבר בלי קשר אליהן!", ועבורם דווקא פשט הכתובים הוא העיקר, והמחקר הוא בגדר כפירה מסוכנת. [אין בזה כמובן כל חדש, ואת ספריו של הרמב"ם שרפו, כידוע, יהודים].

הברכה והקללה בכניסה לארץ המובטחת

מנגנון הגנה עצמית זה, בעת כניסת העם לארץ אשר בה התקיימו מגוון אמונות דתיות מתחרות, הביא בדרך הטבע למערך נוקשה של איסורים ומגבלות אשר מנסים להתמודד עם איום ה"בגידה", ואשר אנו קוראים את המחשתם כבר בראשית פרשתנו: "ראה, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה – אשר תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם … והקללה – אם לא תשמעו.. וסרתם .. ללכת אחרי אלהים אחרים". המאבק בעבודה הזרה, המאיימת על לכידותו והמשכיותו של העם, היא אלימה וקיצונית, כמקובל בעולם של אותם ימים [וכפי שהטלביזיה מציגה לנו אף בימים אלה, בדיווח על כתות דתיות קיצוניות המשמידות את סמלי ומבני הדת של "דתות כופרות" אחרות, כאשר קבוצות קיצוניות אלה מצליחות להגיע לכח ושליטה באזורים שונים. צפו גם על דע"ש וגם על הטאליבן]:

"אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים … וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלהיהם תגדעון, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא…" [האם זה לא מזכיר לכם משהו, "המתהדר" כיום בתואר המאוס "תג מחיר", ורוכב על גלי העימות הישראלי-פלסטיני, אבל מוצא את דרכו בראש וראשונה לפגיעה בסמלי ומבני דת לא-יהודים?].

ובדומה לכך אנחנו מוצאים בפרשתנו גם סנקציות קיצוניות כנגד מי שמנסה להטיף ולרכוש לבבות:

"(ל)אלהים אחרים": "הרוג תהרגנו…וסקלתו באבנים ומת, כי ביקש להדיחך מעל ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.", ואם מדובר בעיר בה מתקיימת בהצלחה פעילות נרחבת של הדחה לאמונה באלהים אחרים: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב…. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך.".

זה ההקשר בו מתמקדת התורה באיסורה על נישואי תערובת, כפי שיכולנו לקרוא לפני שבועיים, בפרשת אתחנן, שפרשתנו מהווה המשך ישיר לה:

"ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובנו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר. כי אם כה תעשו להם: מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש. כי עם קדוש אתה …". [דברים ז' 3].

צפו: נאום נשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין כחלק ממחוייבתו להיאבק בגזענות והאלימות

פתחתי בכך שעם קריאת הפרשה לא יכולתי שלא לחשוב על הסערה המתחוללת בארץ בימים אלה [כן, בפנינו אתגרים נוספים וחשובים אשר הקרבות עם שלטון החמאס בעזה המבקש לאבדנו אינם משתיקים ואינם מבטלים], אשר הביאו את נשיא המדינה החדש לייחד חלק מרכזי בנאום הבכורה שלו למחוייבותו להיאבק בגזענות ובאלימות אשר הרימו את ראשם המכוער, ואשר הגיב בימים אלה למסע ההפחדה והאיום נגד נישואיהם של מורל ומוחמד, המונהג על ידי ארגון להבה ומנכ"לו גופשטיין.

הייתי בעימות טלביזיוני עם גופשטיין זה, והיה ברור בעליל כי עבורו ציוויי התורה בדבר החובות המוטלות על "העם הקדוש" חלות בימים אלה כבעת כתיבתן, וכי הגם שהוא מנצל את כללי הדמוקרטיה כדי לקדם את משנתו ופועלו [דוגמת מאבקו המשפטי להתיר את הפגנת הארגון בפתח אולם השמחות בשם "חופש הביטוי והמחאה" – הרי כללי הדמוקרטיה הם הדבר האחרון שהוא מאמין בו, וככל שהדברים תלויים בו ובארגונו – המודל אליו יש לשאוף ולפעול הוא מדינת הלכה. בתגובה לעתונאי דתי אשר יצא נגד גישתו האלימה והציג גישה שונה בתכלית, השיב בראיון: "לימדו אותנו שכשיש חילול השם אין חולקים כבוד, גם לא למענדי גרוזמן, וכאשר יש דבר כזה ויהודי לא מוחה אז הוא שותף להתבוללות. מי שאכפת לו מעם ישראל חייב לפעול בדרכי נועם. אבל אם לא הולך – התורה מצווה אותנו למחות"."כשנחמיה ראה שזה מה שקורה, הוא קם ומחה והרביץ, והוא המורה שלנו בדברים האלה, לא מענדי גרוזמן". [כיכר השבת 13.8.14]

הדברים מזכירים "מורה" אחר שדרכו צוינה כהנחייה דתית לאלימות קיצונית [רוצחו של רוה"מ יצחק רבין ז"ל הסביר את מעשהו ככזה שנעשה בהשראתו של פנחס הכהן הקנא]. את דבריו של גופשטיין יש להבין על רקע הפסוק אליו הוא מכוון מספר נחמיה פרק י"ג: "ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם".

איך להתמודד עם התבוללות

העולם השתנה מאז ימי המקרא. איום ההתבוללות הוא אכן איום משמעותי וקיומי, אשר רבים וטובים מנסים להתמודד אתו. הוא אינו נובע מקיומן של דתות אחרות בצדה של היהדות, אלא ממציאות של עולם מחולן, חופשי, והתפרקותן של מסגרות דתיות מסורתיות. הדרך להתמודד עם אתגר זה אינה על ידי שימוש במקל, באבן, וחס וחלילה – בחומר נפץ וחומרי בעירה, אלא דוקא על ידי הדגשת המסרים המוסריים, המתקדמים, הרלבנטיים לחברה מנוכרת ומחפשת משמעות כחברתנו. רבים ממסרים אלה מצויים בפרשתנו, אבל כל המאזין לקולותיהם של הרבנות הראשית, המפלגות הדתיות וארגונים דוגמת להבה לא היה יודע זאת. בפרשתנו נכתב גם:

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך, אשר ה' אלהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו .. די מחסורו אשר יחסר לו… ושמחת לפני ה' אלהיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך … וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה."

המסורת המקראית והרבנית עתירת גישות שונות ותיאורים אשר בחלקם מקבלים השראתם מן הקו המרכזי של המורשת היהודית, השואב את השראתו מאהרון הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום", ובחלקם כאמור מבטאים גישות שונות בתכלית, דוגמת פנחס הכהן ונחמיה. השואפים לכינונה של מדינת הלכה, אשר תיישם הלכה למעשה את דיני התורה דוגמת עונש מוות בסקילה למחללי שבת, המים המאררים וכד', הם סכנה ליהדות בעידן המודרני וסכנה לדמוקרטיה. לשמחתנו ברור שמדינת ישראל בחרה בדרך אחרת, והשראתם האלימה של נחמיה [לענין נישואי תערובת] ושל פנחס הכהן אסורה וכל הנוהג לפיה – עובר עבירה פלילית חמורה והגיעה העת שרשויות אכיפת החוק יפעלו כמתחייב מהן ויבינו כי אנו בשלב בו נדרשת פעילות נמרצת של דמוקרטיה מתגוננת, החייבת להגן על ערכיה הבסיסיים. ואשר ליהדות – זו תפרח ותיטיב להתמודד עם אתגר ההתבוללות לא על ידי קריאות "מוות לערבים", שריפת מסגדים וכנסיות, והתנכלות לכמרים, אלא על ידי חיזוק ההשראה הגלומה ב"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", בקריאתה לצדק חברתי וכלכלי, במחוייבותה לצדק ברוח "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".