מבצע צוק איתן והפוטנציאל לשלום באיזור ›

אנו גאים מאוד ברב יחיאל גרינימן שפירסם את הטור נ"ל בחדשות CNN באנגלית:

בני שוחרר בימים אלה משרות מילואים בעזה, וסוף סוף שני הצדדים מדברים על הפסקת אש. לרוע המזל, בעודי כותב שורות אלה, נראה כי השיחות שבירות ומלוות באיום לחידוש האש. הוקל לי עם שובו ועם החלפת האש בשיחות, ואני מתפלל שהמו"מ יעלה ויצלח ויקדם אותנו לשלום בר קיימא.
הסבב האחרון של האלימות הותיר הרוגים ופצועים רבים, מחוסרי בית והלומי טראומה בשני הצדדים, כמו גם הרס רב. והגרוע מכל, הציף רבים מאיתנו בחוסר תקווה לחזון השלום באזור.

מנהיגות החמאס והממשלה הישראלית בחרו שוב ושוב בקונפליקט על פני משא ומתן לשלום. נראה כי הם מסוגלים רק למו"מ על הפסקת אש בין סיבוב לוחמה אחד למישנהו.

העלייה בעויינות שכוללת את גל השנאה ההדדית והפחד שאוחז בציבור היהודי והפלסטיני עם חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים בגוש עציון, ורצח הנקמה של הנער הפלסטיני משועפאת, שבעקבותיו בא גל מעצרים של פעילי חמאס בגדה המערבית, ומעצרם של שלושה קיצוניים יהודיים באזור ירושלים. ישראל גם הביעה את אי שביעות רצונה מממשלת האחדות הפלסטינית הפתח-חמאס בהחמרת הסגר על רצועת עזה, בהענישה בכך 1.8 מיליון תושבי עזה.

החמאס הגיבו בפתיחה חד צדדית של ירי מאות רקטות על מרכזי אוכלוסיה ישראלים. השאר – מוכר וידוע – מבצע "צוק איתן" בהרס ובהרג שיכולתם לצפות בו בטלויזיה ובאמצעי התקשורת. בלעדי "כיפת ברזל" (פיתוח ישראלי במימון אמריקאי) שהגנה על ריכוזי אוכלוסיה ישראלית אלה, ההרס וההרג בצד הישראלי היו בהיקף הרבה יותר גדול.

רובנו בישראל תמכנו בפעולה, אם כי היו כמה מחאות מהשמאל הרדיקלי והאזרחים הערביים. הדיונים הפנימיים בנוגע למו"מ המוקפא בין הנשיא עבאס ועתיד ההתנחלויות הונחו הצדה. בעוד המדינה תמכה במבצע של הצבא במה שנראה כפעילות הגנתית נגד ירי הרקטות. שבוע אחר כך, בד בבד עם תחילתו של המבצע היבשתי, ההרס של המנהרות הרבות שנחפרו לתוך שטח ישראל במטרה לחטוף ולרצוח הפך למוקד התמיכה בצבא. בני, חייל חי"ר במילואים, נקרא להגן על עמו, כפי שאני עשיתי בעבר, וכפי שאבי עשה בפולין בלוחמו בגרמנים כפרטיזן.

מצד השני, מעט מהישראלים הטילו ספק באמצעים שבאמצעותם אנו מתמודדים עם איומים אלה, או תהו האם הדרך לשפיכות דמים זו אכן הייתה בלתי נמנעת. עוד פחות ישראלים היו מעוניינים לשמוע ביקורת על מספרם העולה של הרוגים ופצועים פלסטיניים (בלתי מעורבים) מפעולותיו של צה"ל. אלה מאתנו, מקהילת זכויות האדם, שהעלו שאלות בנושא, גם אם בזהירות ובקפידה, הושמצו כלא פטריוטים וכבוגדים, ויש אף כאלה שהותקפו פיזית.

בהתמודדות עם תגובות אלה, אני חושש לדמוקרטיה ישראלית ולרקמה המוסרית של המדינה. כאשר מתמודדים במאבק עם ארגון טרור המונע בדלק שנאה כמו חמאס, שאין לו נקיפות מצפון בשבירת הסכמי הפסקת אש אפילו הומניטריים (הם שברו חמישה או שישה), ואשר עושה שימוש באוכלוסייה האזרחית שלו כמגן אנושי, אפשרי להבין שהעצבים של הצד הישראלי שלנו יתרופפו.
עם זאת, עוצמתה של המדינה שלי והעם שלי לאורך כל ההיסטוריה היה ביכולתה לדיון, ביקורת עצמית, וכיבוד דעות שונות. אם הקיצוניים בממשלה הנוכחית יכתיבו את דרכם, אז בהחלט אין סיכוי לשלום בישראל. אם הפלסטינים, לעומת זאת, מסוגלים לשנות כוון ולדחות את דרך החמאס, כנושא שנאה חסרת פשרות של עצם קיומה של ישראל, הם יחזקו את ידם של הישראלים הרבים שממשיכים לחלום ולחתור לשלום. חלקנו, רואים את זה כמצווה דתית – כפי שהלל הזקן אמר (פרקי אבות, פרק ראשון, משנה י"ב, תלמוד.), "הלל אומר, הוי כתלמידיו של אהרון–אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הברייות ומקרבן לתורה"

הרב יחיאל גרינימן, רבנים למען זכויות האדם

• קיראו עוד קולות מהמלחמה