היעוד: האם נוכל לראות את האור בתוך האופל הזה? ›

בתמונה: יהונתן שפע

הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג של יהונתן שפע, העובד במחלקת זכויות בשטחים הכבושים. הדברים אינם מייצגים את דעת האירגון ואינם קשורים באופן ישיר לזכויות האדם. אנו מפרסמים אותם כחלק מהבאת קולות רבניים מבין המיצרים, מפי צוות רבנים למען זכויות האדם.

[הערה: כתבתי את הטקסט הזה לפני שבוע, לפני שהחלה הפלישה הקרקעית. עם עליית מספר ההרוגים בצד שלנו, קשה יותר להגיד את הדברים עכשיו. ובכל זאת, אני מרגיש שהדברים נכונים בעיקרם.]

כל השבוע האחרון היה תוהו והבוהו. מפחדים, כועסים, מעבדים, מחלימים, מפחדים, כועסים, מעבדים, מחלימים… אשתי ואני עברנו רכבת הרים. היא לא רגילה לזה, להיות במלחמה.

הטילים החלו ליפול, מבחינתנו, בליל יום שלישי שבוע שעבר. לאחר החטיפות והרציחות; לאחד ששרפו נער בעודו בחיים.

אשתי לא רגילה לזה; היא אדם נורמלי. היא לא רגילה לשנאה, להכפשה של עמים שלמים. היא מעולם לא הייתה חלק מעם ששונא עם אחר באופן פעיל ואפילו גלוי. היא מעולם לא שמעה אזעקות, מעולם לא נעמדה משותקת מפחד, בלי מקלט, בלי דבר שיציל אותה מהטילים מלבד גורל, תקווה, אמונה וטילים אחרים. היא נורמלית. היא לא יודעת מזה, לא מצפה לזה. היא נורמלית, והיא לא יכולה להחשיב את כל זה לדבר נורמלי.

היא רוצה לעזוב.

היא רוצה ללכת.

ואני, בהיותי בן זוגה, צריך להבין.

ואני מבין, באמת שאני מבין. זה מפחיד. זה מטורף. זה נוראי שכל כך הרבה אנשים שאנחנו מכירים ואוהבים מטפחים פחד משכנינו ואפילו שנאה אליהם.

לרפא את סרטן השנאה והפחד

אבל מה עליי לעשות? אני כאן כדי לעבוד. אני כאן כדי לנסות לעזור ולרפא, לרפא את סרטן השנאה והפחד שבוער בלבבותינו ומוחותינו. אני כאן כי אני יודע שהדברים יכולים להיות אחרת.

אני כאן כי אני יודע שהסרטן הזה מאיים לטרוף לבבות שעשויים, במהותם, מאור. אם האור הזה יתרפא מהסרטן – אם יתברר שאנו די ראויים, , די מסוגלים, די חכמים, די חפים מאנוכיות, די אמיצים, די כנים ודי גדולים– יאיר אורנו בעולם כולו, יביא שלום, יבנה דרכים חדשות ועולמות חדשים, וירפא את כולנו.

אבל אנחנו סובלים מהסרטן הזה. אנחנו נחנקים ממנו; אנחנו הולכים ונכשלים.

יש לנו, לראשונה מזה אלפיים שנים, ריבונות. יש לנו כוח. אף אחד לא יכול להתעמר בנו. אף אחד לא יכול להתעסק איתנו. אנחנו חזקים. אנחנו אדונים לגורלנו. אנחנוקובעים.

אנחנו לא הצד החלש בקרב הזה, תודה לאל. לראשונה מזה אלפי שנים, יש לנו את האמצעים. אנחנו אלו עם הטילים והטנקים והמטוסים. אנחנו אלו עם מערכות ההכוונה, אלו עם השליטה, אלו עם היתרון.

יש לנו כוח מכריע, וברוב מוחלט של המקרים, אנחנו בטוחים. והם נהרגים. אנחנו הורגים, בעוד הם מנסים להרוג.

כמובן שהמצב איננו שחור ולבן. לא נוכל לסבול את המצב הזה, לא נוכל לסבול את הטילים, את הכוונה השחורה הזו לזרוק אותנו לים. לא נוכל לסבול את סרטן השנאה שאוכלת אותם, את אלו מצדה השני של הגדר.

אבל בלבבותיהם, האין גם שם אור? האין הם אוהבים? האם הם כולם מפלצות? האם אני אמור לפחד מכל עזתי?

האם הדרך לרפא את הסרטן, הדבר החמדן והדורסני הזה שאוכל את כולנו, היא פשוט להרוג, לשלוט, להכיל?

האם הֶסְגֵּר יעבוד?

נדמה שהוא כבר לא עובד. נדמה שזה רק מחזק את הסרטן, מחריף את המחלה בהרבה.

אז מה נעשה?

באנו אל הארץ הזו. אנחנו אוהבים את הארץ הזו. השתוקקנו לשוב לארץ הזו במשך אלפי שנים, אז לכו כולכם לעזאזל, כל אלו מכם שאומרים שאנחנו לא שייכים לכאן. הארץ הזו זורמת בעורקינו. העם שלנו נרדף ממקום למקום. חבטו בנו, שרפו אותנו, ירו בנו וחנקו אותנו בגז, בכל כך הרבה מקומות בעולם, כל כך הרבה מהעמים שעכשיו יוצאים לרחוב עם שלטים ושנאה במחאה על מעשינו. לכו לעזאזל. לכו לעזאזל כולכם.

אנחנו כאן, וכאן נשאר.

אבל זה לא נכון שחזרנו אל ארץ ריקה. זה לא נכון, כמו שאנחנו אוהבים להעמיד פנים, שאלוהים פשוט סידר את ההיסטוריה כדי שנבוא ונמצא ארץ ללא עם בשביל עם ללא ארץ.

יש לנו שכנים, והם כבר גרו פה, רבים מהם, למעלה מאלף שנים. אולי לא הייתה להם מדינה, אבל היו להם בתים ומשפחות, שדות, עסקים, חברים ושכנים. היו להם חיים. כאן הם קברו את יקיריהם.

גם הם נמצאים כאן. וכאן הם יישארו. וכך צריך להיות. כי הם שייכים לכאן, בדיוק כפי שאנחנו שייכים.

ישנם, כמובן, שונאים משני הצדדים, אלו שלעולם לא יקבלו את קיומו של האחר בארץ. נצטרך, כמובן, למצוא דרך נטרל את האיומים הללו. ועדיין, אולי נקודת התחלה מתאימה למשא ומתן בין אלו מאיתנו שטוענים שהם רוצים שלום, צריכה להיות העובדה הפשטה ששנינו כאן, ושכאן שנינו נשארים? אולי הצעד הראשון בריפוי הגדול של המקום הזה, הולדת השלב בו שנינו נתחיל להפיץ את אורנו בעולם, יהיה קבלה הדדית של עצם קיומו של האחר?

איך ייתכן שאנו פותחים בתהליך הזה עם אליטות, גברים ונשים בחליפות, שיושבים מסביב לשולחנות בבתי מלון מפוארים, עם חיוכים על פניהם ואינטרסים בכיסיהם?

מאבקם של שני העמים האלה ללמוד איך לחיות ביחד

איך ייתכן שזה לא מתחיל בנו, לא מתחיל במאבקם של שני העמים האלה ללמוד איך לחיות ביחד?

כן, אנו מפחדים אחד מהשני. כן, אנחנו לא בוטחים אחד בשני. כן, אנחנו מדמיינים שאם ניתן לכם חצי הזדמנות תנעצו סכין בגבנו, תטילו אותנו על הקרקע ותירקו על גופתנו.

איך נוכל להתחיל עם הסכמים מנייר כאשר הסרטן הזה תוקף את לבבותינו, בשני העמים? איך נוכל להתחיל בבתי מלון מפוארים כאשר המחלה פושה ברחובות ובבתים?

עלינו להתחיל עם עצמנו. עלינו להתחיל במציאת דרך להתאחד, ללמוד שאיננו שונאים, ללמוד שאתם לא שונאים.

כן, חלקכם אכן שונאים. וחלקנו אכן שונאים.

אז מה נעשה עם כל אלו?

אני מניח שהם צריכים להיות חופשיים לשנוא, אבל לא להוציא את השנאה הזו לפועל. אם יחד נדע, נראה, נטעם ונריח שנוכל לעשות את זה, שבאמת נוכל לחיות יחד, אז יחד נוכל להעמיד את השונאים במקומם, מאחורי סורגים, איפה שלא יוכלו להזיק לנו.

זה אולי נשמע אידיאליסטי. ואולי זה כן. אבל ההסגר לא מצליח להכיל את המחלה הזו. היא חזקה מזה, בשני הצדדים. אם אין בכוונתנו למחוק את הצד השני כליל, לצמצם אותם עד שלא תישאר מהם אלא שארית אומללה של מספרם בעבר, לקחת מהם את כל מה שיש להם, לעקור ולהקיף אותם… לעשות להם מה שנעשה לפני מאות שנים לאינדיאנים באמריקה ולכל כך הרבה שבטים אחרים ברחבי העולם – עלינו למצוא דרך אחרת.

חוץ מזה, המקום הזה לא מספיק גדול לזה, לא מספיק גדול לשמורות ילידים או לגטאות. אנחנו חיים אחד על השני.

אבל יותר חשוב מזה, אם לא נפעל נכון, אורנו יישאר עמום, לבבותינו יוותרו אטומים משנאה ופחד. אם לא נפעל נכון, לעולם לא נהפוך לעם שאנו אמורים להיות; לעולם לא נממש את ייעודנו.

מימוש הייעוד שלנו לא יגיע על חשבון אחר. אורנו לא יזרח באמצעות כיבוי אורו של האחר. כי ליבת האור שלנו, עטרת הכהונה שלנו, צריכה להאיר עבור כולם, לרומם את כולם, כל האנושות, מהאבק ומהאפר, להראות שהצדק והחופש, עבור כולם, הם הדרך לממלכתו של השם על פני הארץ.

כדי לעשות באמת את רצונו של ה', ליישב באמת את הארץ הזו ולהיות בשלום, אלו דברים שלא נוכל לעשות בכך שנמגר את האחר ונרומם את עצמנו. התורה לא הבטיחה מעולם שנהיה לבדנו בארץ הזו. היא מכירה בגלוי בכך שתמיד יהיה גר בקרבנו. והיא גם מצווה עלינו לעשות חוק אחד לכולנו: "חוק אחד יהיה לכם, ולגר הגר בשעריכם", כשווים.

לא קיימנו מצווה זו. אנו חיים כאן בשני עולמות – האחד ערבי, והשני ישראלי. העולם הישראלי מלא בהזדמנויות וסיכויים להצלחה; זה הערבי מלא במחסומים, מעצרים, הטרדות וכליאה.

איך נפעל נכון?

אנו אלו עם הכוח עכשיו. האם לא מוטל עלינו לעשות את הצעד הראשון? האם לא מוטל עלינו להוריד את הלחץ, לתת, לפתוח את הלב שלנו? האם לא מוטל עלינו למצוא דרך חדשה? האין זה הייעוד הגדול של עמנו? האין זה מה שבאמת בליבנו? מאחורי הסרטן, האם איננו כמהים לשלום, צדק וחירות? האם אנו באמת מאמינים שאלה יכולים לבוא על חשבונו של אחר?

אשתי רוצה לעזוב. ולבי נמצא כאן.

אני יודע שיש לנו את הייעוד הזה. אבל אם נממש אותו או לא, זה כבר תלוי בנו.

אני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את הארץ הזו. כל כך הייתי רוצה לחיות כאן בשלום.

בבקשה, עם שלי, אני אוהב אותנו.

אנא, בואו נממש את הייעוד שלנו.