אנו צודקים בכך שאנו מגינים על עצמנו מפני הטילים והמנהרות של חמאס, אך יש לי חשד כבד שתוך כדי הגנתנו העצמית עברנו עבירות קשות. ללא צורך, על החוק הבינלאומי ועל המוסר היהודי, כפי שאני מבין אותו. אני לא רואה שום סתירה בין שתי האמונות האלו. כולי תקווה שאני טועה לגבי האחרונה, אבל ככל שהזמן עובר נראה לי שהסיכוי לכך הולך ודועך. הרב אשרמן כחלק מקולות רבניים בֵּין הַמְּצָרִים.
על בסיס עדויות אמינות ומצטברות, שאף אדם בעל מצפון אינו יכול להתעלם מהן, כתבו עשרה ארגוני זכויות אדם ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות הצבאית בדרישה לקיים בדיקה דחופה, בזמן אמת, של האסטרטגיה הצבאית והוראות הפתיחה באש – תוך הכרה בכך שאין לנו את כל העובדות (כאן וכאן). במכתב נפרד, הביעו שנים עשר ארגוני זכויות אדם ישראלים את החששות לגבי המשבר ההומניטרי המתרחש ברצועת עזה כתוצאה מקריסת תשתיות המים, החשמל והביוב. במכתב משותף נוסף דרשנו לכבד הסכמים קודמים לגבי פינוי פצועים. עם הצטברות הראיות לכך שאין מקום בטוח להתפנות אליו גם כאשר אנשים מסכימים להתפנות, דרשנו פרוזדורי מעבר בטוחים (הרמב"ם גם קובע שכאשר עיר נתונה במצור, חייבת להיות דרך מילוט – משנה תורה מלכים ו:ז).
מוסר יהודי: דאגה שווה לכל בני האדם
המוסר שלנו חייב לעמוד על יסוד של דאגה שווה לכל בני האדם. עלינו להפסיק להיות "סניגורים" של "הצד שלנו", המסדרים את העובדות באופן סלקטיבי לטובתנו. אם נעבוד קשה מספיק, נוכל למצוא דרך להטיל ספק בכמעט כל עובדה, נתון או סיפור, או אפילו לבטל אותם כליל. במוקדם או במאוחר, עלינו להפוך לסניגורים עבור האנושות. למעשה, האחריות היהודית שלנו דורשת שבראש ובראשונה נעמוד בערכים שלנו . אל לנו להסתפק בגינויים ערטילאיים של אלימות משני הצדדים. עלינו להיות קונקרטיים.
ברבנים למען זכויות אדם גינינו תכופות ובאופן עקבי את טרור החמאס והבענו את השתתפותנו בצערם של אזרחים ישראלים בקו האש, וביניהם רבנים חברי הארגון ובני משפחותיהם. התפללנו למען שלומם המוסרי והרוחני של חיילינו, אשר גם עלינם נמנים כמה מרבני שומרי משפט, ילדיהם ונכדיהם המשרתים כעת בעזה. אנו אבלים יחד עם משפחות הנופלים.
אנו אבלים גם עם משפחת אבו-ג'אמע מרצועת עזה. לפני מספר ימים שמעתי את ד"ר יאסר אבו-ג'אמע מהתכנית הקהילתית לבריאות הנפש בעזה (GCMHP) מצהיר בבירור כי חמאס ביצע מעשי אלימות בלתי-מוסריים, ותיאר את הפצצת ביתם של חלק מבני משפחתו המורחבת, שהרגה 25 בני משפחה ואורח אחד. כתשעה עשר מההרוגים היו ילדים, וחמש נוספות היו אמהותיהם וסבותיהם. לא אחזור על תיאורי מראה הגופות שלהם. ככל שניתן להסיק, הבית הופצץ כי האורח היה אחמד סולימאן סחמוד, פעיל בזרוע הצבאית של חמאס. אבל אולי יש הסבר נוסף. אולי היה זה פגז תועה. אולי היה מחסן נשק בבניין. אולי האורח היה "פצצה מתקתקת", והיה גורם למותם המידי של חפים מפשע אחרים אילולא נהרג. אולי צה"ל לא ידע שהיו בלתי-מעורבים בבניין.
מהו רצח לפי המסורת היהודית והחוק הבינלאומי
המסורת היהודית שלנו מלמדת אותנו שיש לנו את הזכות מוחלטת להרוג את מי שבא להרגנו (סנהדרין עב, א), ואת החובה להרוג אדם שעומד לבצע רצח. אולם, אנו מבצעים רצח אם יכולנו למנוע את הרצח הפוטנציאלי בכל דרך אחרת, ואין אנו יכולים להרוג במכוון עובר אורח תמים, אפילו על מנת להציל את חיינו (סנהדרין עד א). לא הכל מותר, אפילו במלחמת הגנה.
החוק הבינלאומי מתייחס למורכבות נוספת שהתלמוד אינו נדרש אליה במישרין. כאשר נפגעים לא-מעורבים מתקיפה על מטרה צבאית לגיטימית, אין נוסחה מדויקת לקביעה אם התקיפה עברה על תנאי ה"מידתיות" של החוק הבינלאומי. עם זאת, באם באמת הייתה הפצצה מכוונת של בית משפחה מאוכלס בגלל שהאורח היה מבוקש, ואפילו אם היה מחסן נשק מתחת לבית, הקביעות העמומות להחריד של החוק הבינלאומי נעשות ברורות בהרבה.
אם העובדות הן באמת כפי שהן נראות כעת, אני מצהיר בבירור, בתור רב ובתור נשיא של ארגון זכויות אדם וגם בתור בן אדם: הפעולה הזו הייתה שגויה מוסרית. אנחנו לא עושים דברים כאלה.
זהו הדבר שאנו דורשים מהצבא לחקור מיד, הדבר שאיננו יכולים לחקור בעצמנו. זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות מחר. הפצצת בית אבו-ג'אמע היא אולי אחד המקרים המפורסמים ביותר, אבל רחוקה מלהיות דוגמה בודדת. אנו יודעים שהצבא הישראלי מלווה בעורכי דין כמעט בכל צעד לאורך הדרך. אבל מישהו ששירת בעבר במחלקת החוק הבינלאומי הסביר לי משהו בזמן מבצע עופרת יצוקה: עורכי הדין במחלקה מעירים לצבא בבירור כאשר משהו בלתי חוקי בעליל, אבל יותר ויותר, הם מגלים שתפקידם למצוא דרך להתיר כל דבר שהצבא רוצה לעשות, אם ניתן להחשיב אותו כ"תחום אפור". זה לא מקובל עליי.
בפוסט הקודם שלי בבלוג, כתבתי על קוצר ראייה רוחני. באופן אירוני, אחד המקורות העיקריים לקוצר ראייה רוחני הוא צדק. כפי שאמרתי בפתח דברי, ישראל צודקת לחלוטין בהגנה העצמית שלה מפני הטילים והמנהרות, אף על פי שפרקי אבות ה:ח מלמדים אותנו כי "חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין", ואף כי פתרון צודק לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חיוני על מנת להגן על עצמנו בטווח הרחוק. ישראל הזהירה את חמאס פעמים אינספור ממה שיקרה אם ירי הטילים לא ייפסק. ישראל הסכימה מיד לתכנית הפסקת האש המצרית. אפילו אם החמאס מעלה דרישות לגיטימיות כגון הסרת המצור, הוא היה יכול להסכים להפסקת אש זמנית על מנת להגיע להסכם. אנו מצדיקים הפעלת סוללות עורכי דין כדי לנצל פרצות ועמימות בחוק הבינלאומי מכיוון שאנו מסונוורים מהאמונה העמוקה כי הצדק לצידנו, כי אנו הקרבנות.
בין תוקפן לבין קורבן
בכך איננו לבד. אם תדבר עם רוב הישראלים והפלסטינים ותעז לרמוז שהם התוקפנים, הם יזעמו. "איך אתה מעז לקרוא לי תוקפן? אני הקרבן!" אנו לא מצליחים להבין שניתן להיות קרבן ותוקפן בעת ובעונה אחת. הקרבנוּת שלנו והעובדה שהצדק לצידנו לא נותנות לנו רשות להתעלם מקווים אדומים מוסריים. למעשה, העובדה כי המטרה שלנו צודקת משמעה שעלינו להיות ערניים עוד יותר למעשים שלנו. אלו מכם המכירים את הגדת הרטמן ראו אולי את הפירוש של הרב שמואל תמרת, משלהי המאה התשע עשרה / תחילת המאה העשרים. הוא אומר כי הסיבה שבני ישראל נצטוו להישאר בבתיהם כאשר מלאך המוות עבר על פני מצרים היא כי גם כאשר האדם פועל למען מטרה צודקת, המגע עם האלימות משחית.
"ברגע ההוא הם אולי רק הגנו על עצמם נגד רשעים, אבל בסופו של דבר הפכו המגנים לתוקפים" (פרשנות על שמות יב:יב)
לעתים קרובות מדי, מרוב ביטחוננו העמוק בצדקת דרכנו, אנו מגיבים להבעות דאגה מהמספר ההולך וגדל של ילדים פלסטינים שהרגנו באמירות כגון, "אני מצטער על מותם, אבל החמאס אשם. הם הביאו את זה על עצמם כשהשתמשו באזרחים שלהם כמגן אנושי. מה עם הישראלים שנמצאים תחת אש? אנחנו הורגים בטעות ולמרבה הצער לא-מעורבים, ואילו הם מנסים לעשות זאת בכוונת מכוון. אנחנו אפילו מנסים להזהיר אותם לעזוב את בתיהם בעוד מועד". זה במידה רבה נכון, אבל אנחנו עדיין מחויבים לכבד את הקווים האדומים המוסריים שלנו.
דוקטרינת הדאחייה
בנוגע לכוונה, אין ראיות ישירות לכך שהפצצה שהרגה את 25 בני משפחת אבו-ג'אמע הייתה חלק ממדיניות של הרג אזרחים, אם כי ככל הנראה אלו שאישרו את התקיפה ידעו שיהרגו בלתי-מעורבים. אף על פי כן, גם אם נקווה שאין מדיניות שכזו, אפילו את זה לא ניתן לקבוע בוודאות.
יש יותר מדי הצהרות של אנשי צבא בכירים ופוליטיקאים על "דוקטרינת הדאחייה", על-פיה רק אלימות בלתי-מידתית מהווה הרתעה. ישנן יותר מדי עדויות של חיילים על מה שהם עשו או שפקדו עליהם לעשות במלחמות הקודמות בעזה. בימים האחרונים יצאו פסקי הלכה המתירים פגיעה שלוחת-רסן בבלתי-מעורבים. הרב דב ליאור אף אמר שמותר להרוס את עזה כולה. זהו חילול השם, פשוטו כמשמעו. כחלק מקואליציית "תג מאיר", אנו מבקשים מהציבור לקרוא לרבנים הראשיים לגנות במפורש את הפסיקות הללו. אנו יודעים שחיילים רבים מרגישים מחויבים יותר לציית לרבנים שלהם מאשר למפקדיהם.
כבר הראיתי שהדברים נהיים מעט עמומים יותר, גם בחוק הבינלאומי, כאשר בלתי-מעורבים אינם המטרה אלא "הפריעו". כאן, החוק הבינלאומי מדבר על "מידתיות". מהי חשיבות המטרה הצבאית המיועדת לעומת הנזק לבלתי-מעורבים? כמה ניתן להיות בטוחים שבאמת יש מחסן נשק מתחת לבית מגורים מסוים, וכמה ניתן להיות בטוחים שבלתי-מעורבים ייפגעו? בכמה בלתי-מעורבים מדובר? האם יש דרכים חלופיות להתמודד עם המטרה הצבאית? האם העובדה שאנו מוגנים, למרבה המזל, בידי "כיפת ברזל" מורידה מחשיבות חיסולם של משגרי טילים ומחסני נשק? ומה בדבר הראיות שמציגים מספר מומחים צבאיים המצביעות על כך שאפילו אם נוכל למחוק 100% מיכולת הטילים של חמאס, זה יוכל לשקם אותה תוך זמן קצר מאוד? האם אנו יכולים לפתוח באש על בית חולים כאשר יורים עלינו מתוכו?
השאלות האלה הן צבאיות ומשפטיות, אבל גם רוחניות ומוסריות. לא כל מה שחוקי הוא צודק. עלינו להקשיב לעורכי הדין ולאלופים, ולכבד את הצורך לשמור חלק מהמידע בסוד, אפילו אם זה יכול להיות תירוץ להסתרת מידע "לא נוח". אבל הדיון חייב לצאת מבור הפיקוד ופגישות הקבינט הסגורות ולהגיע אל הציבור. הרב השל לימד כי "בחברה דמוקרטית יש קומץ של אשמים, אבל כולם אחראים."
אחרי המלחמה, חייבת להיות חקירה ישראלית שקופה ובלתי-תלויה. אי-אפשר לצפות מאף צבא לחקור את עצמו באופן אובייקטיבי. "אחוות הלוחמים", הקשר בין "אחים לנשק", פשוט חזק מדי. בעוד אנו נערכים לעוד חקירה של הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, עלינו לזכור שוועדת גולדסטון אולי לא הייתה מתרחשת מעולם אילו נענתה ישראל לבקשה של ארגוני זכויות אדם ישראלים לנהל חקירה ישראלית בלתי-תלויה ושקופה. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, דחה את בקשתנו, אבל אז קרא לחקירה שכזו ביום בו עזב את תפקידו, כשלא היה עוד בסמכותו לעמוד בראשה. שוב, אני אשמח לומר הלל אם יתבדו כל חשדותינו.
המטרה שלנו אינה להחליש את מדינתנו או לפגום בלגיטימציה שלה, אלא לחזק אותה בכך שנעזור לעצמנו לחיות לפי הערכים שלנו. אני יודע שישראל רחוקה מלהיות עבריינית זכויות האדם הגרועה בעולם, גם אם יש הרבה אנשים וארגונים שגורמים לה להראות ככזו. אני יודע שבחלקים רבים של העולם, מה שאני עושה באופן חופשי בישראל היה גוזר עלי גזר דין מוות, אולם נדמה שוועדת זכויות האדם של האו"ם מבלה יותר זמן בביקורת על ישראל מאשר על שאר העולם גם יחד. אף אחד מהדברים האלה לא מצדיק התנערות משאלות על רקורד זכויות האדם שלנו באמירות כמו "לכו לגור בעזה!" או "לכו לגור בסוריה!" או "תראו מה ארה"ב עשתה באפגניסטן". מדינת משטרה כמו סוריה היא בהחלט לא קנה המידה שלי עבורנו. גם לא ארצות הברית.
בתור רב בישראל, אני מצפה מהעם שלי והמדינה שלי לממש את ערכינו היהודיים, כפי שאני מבין אותם. בתור פעיל זכויות אדם, האחריות שלי היא לדרוש מישראל לעמוד בכללי החוק הבינלאומי, גם אם אלו שמסביבנו אינם עושים זאת. כמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, גם אני מכיר בכך שעמידה בעקרונותינו כמוה לעתים קרובות כלחימה כאשר יד אחת שלנו קשורה לנו מאחורי הגב . אני דוחה את הרעיון שיש בכך משהו אובדני. אני יודע שחיילים ישראלים רבים שילמו בחייהם כדי לעמוד בערכי "טוהר הנשק", שמוכפשים עכשיו לרוב ונקראים "לא יהודיים" בידי אחדים. ובכל זאת, כמו ברק, אני מאמין שהערכים שלנו מחזקים אותנו בטווח הארוך.
מהם הערכים הללו? חז"ל התייחסו במדרש לכך שנראה שהתורה חוזרת על כך שבערב בו נפגש עם עשו, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב:ח). מתוך התפיסה שאין מילים מיותרות בתורה, הם למדו כי "ויירא שמא ייהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". הרוב המכריע של הישראלים היהודים בעולם רוצים קודם כל להימנע מלהיהרג, אבל רוצים גם להימנע מלהרוג. המבחן האמתי מגיע כשאנו חיים במזרח התיכון, נתונים לסכנה אמתית, יש לנו יותר כוח מכל יריבינו גם יחד ויש יותר מדי דרכים להגיד "כן, אבל…" או "אנו בטוחים שמנהיגינו עושים את הדבר הנכון". גם בעוד התותחים רועמים והטילים עפים, אנו מתפללים לסיעתא דשמייא שנוכל לממש את הערכים שלנו.
הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג של הרב אריק אשרמן
ההכרה לא משנה את הפשע שבבגידה שלכם, תוך כדי מלחמה, של תמיכה באויב. "אנחנו רק דורשים לחקור ולהצמיד עו"ד לכל חייל", אתם קוראים בהיתממות קדושה, מרושעת, חסרת מצפון.
אתם דורשים להקריב חיילים למען טוהר המצפון שלכם.
האלטרנטיבה להפצצה היא שחיילים יכבשו את השטח בקרב מבית לבית סטייל סטאלינגרד, שיטת קרב רצחנית.
זה לא מצפון מה שאתם מפגינים פה. זה צמאון דם יהודים מטורף.