בתמונה: הלוויה למשה סילמן זצ"ל, בית הקברות בחולון, 22.7.2012. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
מה הקשר בין מותה של המחאה החברתית של 2011 לבין משה סילמן ז"ל ששרף את עצמו? מדוע אי אפשר להחזיק בכובע החברתי והביטחוני באותו הזמן? הרב עדית לב מסבירה את המציאות החדשה ומחפשת אחר כיפת הברזל החברתית.
לפני 3 שנים, בעת המחאה החברתית ז"ל, עמדתי על במה בחיפה, מול עשרות אלפי בני אדם והר ירוק אחד. דיברתי, ונענתי בדיוק רב מכפי שיכולתי לצפות מראש. הערב הזה נגמר עם תקווה גדולה. החבורה של מאהל חיפה, שהפכה להיות חברים לחיים, וגם אני, חשבנו שהנה – הרוב השפוי אמר יצא לרחוב ואמר את דברו. אז בא החורף, ואחריו, בתחילת הקיץ שאחרי המחאה הגדולה, הגיע הגירוש לדרום סודאן. בימים שלפני הגירוש ישבתי על ספסל בסנטרל פארק, ניו יורק, עם חבר שעזב את הארץ, ואמרתי: “כשיגמרו הקווים האדומים אני בורחת עם המשפחה שלי אלייך". הוא הבטיח לי שתמיד יש לי מקום אצלם.
צפו: הרב עדית לב נואמת על "תפקידנו כריבון" בעצרת המחאה החברתית
לא עוזבת את העיר
הקווים האדומים נחצו, אבל אנחנו נשארנו. גם אם רעיון העזיבה קורץ לפעמים, אני מאמינה בכל ליבי שתפקידי הוא להלחם על השפיות בפיסת האדמה הזו. ואז משה סילמן שרף את עצמו. חברים ב"רבנים למען זכויות אדם", חברי החזית החיפאית וח"כ אורלי לוי-אבקסיס – כולנו עשינו ככל יכולתנו כדי שמשה לא יגיע לרחוב; כדי שלא יזדקק ל"מתנת בשר ודם" ולבושה שמלווה אותה. משה היה בדרך לרחוב. נציגיה הרשמיים של המדינה אמרו לו: “אחרי שתהיה שלושה חודשים ברחוב נעזור לך". הוא לא הסכים להכנע לשיטה, ולא הסכים לסיים את חייו בשקט בצד. משה עשה את "הפרוטסט" שלו לבד. במשך שבוע הארץ סערה וגעשה. ומאז עולם כמנהגו נוהג. מאהל ארלוזרוב עומד על מקומו ואף רשות ממשלתית/עירונית לא הצליחה לסייע לגרים בו. אף אחד לא הסיט שקל מתקציב אחד לשני כדי שלא יהיו יותר דרי רחוב.
אסור לדבר חברתית כשהתותחים רועמים
בחורף האחרון הקים שר הרווחה וועדה ציבורית למלחמה בעוני. הוועדה ישבה, חשבה ושקלה, והציעה תוכנית פעולה עבור ממשלת ישראל, איך אפשר לשנות את המצב של כחצי מהאנשים החיים בעוני תוך עשר שנים. לאט (מדיי) אבל משהו. ואז המצב הביטחוני תפס את מלוא תשומת הלב. בדיוק ברגע שהיה צריך להתחיל לדבר ברצינות על תוכנית הפעולה הזו, על תוכנית ועדת גרמן לחיזוק הבריאות הציבורית, ואולי אפילו היינו מגיעים לדבר על מערכת החינוך הציבורית, ועוד כמה שירותים שהמדינה צריכה לספק לנו. בדיוק באותו רגע כל השיח הציבורי על מצב האזרחים במדינת ישראל נדם, והתותחים רעמו.
הרי חלילה לנו מלדבר על הנושאים הללו, כאשר הדי המלחמה מרים את ראשם. בדיוק ברגע שהיה צריך לדבר על סדרי עדיפויות בתקציב המדינה, ואולי גם על קיצוץ בתקציב הביטחון – נצטרך לדבר על הגדלתו, ומאין תוספת זו תבוא? ככל הנראה מאובדן התקווה שלנו למדינה נורמלית ולחיים בכבוד לכל אזרח ותושב כאן. עם כל טיל של "כיפת ברזל" אני רואה איך מתפוצצת באוויר היכולת שלנו לעזור לאנשים החיים ברחוב, אנשים שהולכים לישון רעבים (ויש רבים מדיי משתי הקבוצות הללו), או סתם אמא שהייתה רוצה לאפשר לילד חוג אחד, או חינוך ציבורי מעולה. זה אולי נשמע ציני, אבל אני לא יכולה שלא יעלה בי שביב חשד שמא ההתחממות בגזרת עזה אחרי החטיפה (שהייתה נוראה בפני עצמה) לא משרתת אינטרסים צרים של גורמים בממשלה ומסייעת למנוע את השינוי בסדרי העדיפויות.
המלחמה עוד לא נגמרה, העוני רחוק מאוד מתשומת הלב הציבורית. עוד הרבה נושאים שמדינת רווחה הייתה צריכה לחשוב עליהם רחוקים מתשומת הלב הציבורית. מי ייתן ויגיעו ימים אחרים, ימים שבהם יהיה שלום, תהיה רווחה ונוכל לחיות בכבוד במקום הזה.
