מימין רמי אלחנן משמאל בסאם ערמין, כחלק מהמפגש של משפחות שכולות. צילום: הרב נאוה חפץ
למה ירושלים – ירושלים למה? רשימה מס' 12
הרב נאוה חפץ מבקרת במפגש של פורום משפחות שכולות ומתמלאת בתקווה כשהיא מביטה בשני אבות שכולים: מצד אחד רמי אלחנן ומצד שני בסאם ערמין
ימים ולילות של אלימות, גזענות ונקמנות עוברים על החברה הישראלית בכלל ועל ירושלים בפרט. האיזונים העדינים להם היינו עדים בשנים האחרונות בירושלים יוצאים משיווי משקלם. רחובות מרכז העיר נשטפים מדי ערב בקבוצות של קיצונים הקוראות: "מוות לערבים" ו"נקמה". מולם קומץ אזרחים המנסים להרגיע להידבר ולהסביר מדוע זו לא הדרך היהודית בה עליהם לנהוג. המילים נופלות על אוזניים ערלות, השנאה היוקדת שוטפת את המרחב הציבורי. הרב נאוה חפץ מבקרת במפגש של פורום משפחות שכולות.
במקביל לשנאה היוקדת, טילים ממשיכים לנחות על הדרום ועושים דרכם למרכזה ולצפונה של הארץ. מנגד, חיל האוויר פועל במלוא עוצמתו. שם בעזה לבני אדם אין מיגון והם חשופים לכל פגיעה. משני צידי הגבול, הרוב הדומם ממשיך לדמם בשלולית אותה מלבים מנהיגים משני הצדדים.
שתי טרגדיות
בתוך מחול השדים הפוקד אותנו, מחליטים שני סטודנטים מהאוניברסיטה העברית לקיים אירוע בביתם, שם פתחו מיזם העונה לשם: "אל-פיקרה". הם מזמינים שני אבות שכולים: פלסטיני – בסאם עראמין ששכל את בתו עביר בת ה-10 אשר נורתה בראשה מירי רשלני של כוחות מג"ב, ורמי אלחנן יהודי ישראלי – ששכל את בתו סמדר בפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים.
סלון הבית צר מלהכיל את הבאים, בעיקר צעירים – ישראלים ופלסטינים יושבים זה לצד זו וזו לצד זה. בסאם, פגוע פוליו ברגלו עדיין בצום מספר את סיפור חייו המתחיל כצעיר פלסטיני בן 13, שנעצר וישב בכלא הישראלי בגין זריקת אבנים. הוא מתאר את מסעו בנבכי הכיבוש בחברון ובכלא הישראלי. הוא מספר כיצד סוהר יהודי הציל שם את חייו, וכיצד נחשף שם בפעם הראשונה לטרגדיה של העם היהודי בשואה. בסאם דובר עברית צחה ורהוטה, מטבל את דבריו בהומור – הומור כואב. אחריו רמי, הפותח דבריו כשהוא קורא לבסאם אחי. לא האח הגדול, לא האח הפוליטי, האח לקיום שנקטע, האח לכאב העמוק המלווה אותם מאז אותו יום מר בו איבדו כל אחד את ביתו. "חיינו חיים שקטים ברחביה, לא היינו משפחה פוליטית, גם לא היינו מעורבים בפעילות כלשהיא, ואז נחת עלינו האסון – ביתנו סמדר נרצחה בפיגוע"…
אזעקה מפלחת את האוויר, אף אחד לא קם אף אחד לא מגיב לאזעקה כאילו קפאם השד… שלושה בומים נשמעים, אך אף אחד לא זז ממקומו. בסאם ורמי מתבוננים בנוכחים, ואני מעיזה לומר:
"פצצות, טילים ושאר מיני כלי משחית אינם מבחינים בין ישראלים ופלסטינים – כולנו בסירה אחת! או שנצליח לנווט את הסירה כך שלא תצלול למים או שנצלול איתה, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, יהודים ומוסלמים".
"כולנו קורבנות", הם ממשיכים, הישראלים והפלסטינים כאחד. מתוך הטרגדיה האישית שלנו הצטרפנו לפורום המשפחות השכולות והחלטנו להגיע לכל מקום בו רוצים לשמוע אותנו כדי להעלות לתודעה של שני הצדדים את האבסורד שבסכסוך המתמשך ולספר על המחיר הכבד ששילמנו בגינו.
הדממה בסלון החדר זועקת מכל קיר ופינה: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק" חבקוק, ב';יא'. הצעירים מתחברים לסיפור האנושי הכואב של שני אבות המשקף את המציאות בה אנו חיים, הכאב המשותף של שני אבות משני צידי המתרס הלאומי, דתי ותרבותי מחבר את היושבים בסלון.
אז אם תשאלו: "למה ירושלים – ירושלים למה? כי פה למרות המראות הקשים של התלהמות ברחובות עדיין תמצא אנשים המסוגלים להתעלות על הכאב ולהפוך אויב לאוהב.
הרב נאוה חפץ
***
עוד תגובות מרבנים למען זכויות האדם על המצב:
- מתי יבוא המשיח, בכי ארץ אהובה, הרב אריק אשרמן
- היאוש מאיים לשרוף כל תקווה, הרב פרופ' יהוידע עמיר
- איך מתפרקים מסדר יום מלא בשינאה, הרב אבי נוביס-דויטש
- רגשות מהחזית, יהונתן שפע
- מהי התורה המחברת בין האוייב לידיד, יהונתן שפע
- הרחק מהקיצוניות יושב לו אחי פאהד, הרב נאוה חפץ
כל הכבוד לאלו שלו מאבדים תקוה לחיים משותפים טובים יותר למרות המכות שניחתו עליהם.