בתמונה: הרב שמואל ריינר ראש ישיבת מעלה הגלבוע, בעבר רב קיבוץ טירת צבי ורב בישיבת מקור חיים (הגבוהה) | cc: ויקיפדיה
בפרשת השבוע "מטות" הרב שמואל ריינר שואל מדוע מצווה הקב"ה את משה לנקום במדיניים? והאם התורה מעודדת את הנקמה ורואה בה מצווה? שאלות מובילות אותנו אל ההווה, והתשובות להן מסייעות לנו לבחון מחדש את אירוע הנקמה שזעזע את החברה הישראלית. קיראו כיצד נצא ממעגל הנקמות, בימים שבין המיצרים. שבת שלום!
עוד הערה על נקמה ועל נקמנות
פרשתנו פרשת "מטות", שבה הקב"ה מצווה את משה לנקום במדיינים ורק אחר כך תאסף אל עמך:
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ:(ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְקֹוָ֖ק בְּמִדְיָֽן: (במדבר לא א-כ)
משה לא יסתלק מהעולם עד אשר ינקום במדיינים. האם התורה מעודדת את הנקמה ורואה בה מצווה?
במקרא אנו מוצאים לעיתים את נקמה אך היא מופקעת מבני אדם, על פי רוב היא נמסרת ביד אלוקים שהוא השופט תבל בצדק. על כן "אל נקמות ה'". אכן בלשון הפסוק אנו רואים את המגבלה שהתורה מטילה על הנקמה. הנקמה איננה נקמתו של משה הפגוע אלא זו נקמתו של אלוקים, "…לתת נקמת ה' במדין". משה מתבקש להיות השליח, אך הוא איננו היוזם.
התורה רואה בצורך של האדם לנקום חולשה והיא רואה את האדם השלם כמי שמתעלה מעל הנקמה . "לא תיקום ולא תיטור" אנו מצווים, נכון שציווי זה נאמר על "בני עמך" אבל הוא אומר משהו על התכונה, הנקמה מבטאת חולשה ולא חוזק. ישנו קטע נפלא בספר מסילת ישרים לרמח"ל:
גם השנאה והנקימה קשה מאד להימלט ממנה, לב הותל אשר לבני האדם. כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה – חזק ואמיץ הוא. והוא קל רק למלאכי – השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אמנם גזרת מלך היא, והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פירוש, (ויקרא יט): לא – תשנא את – אחיך בלבבך, לא – תקום ולא – תטור את בני עמך (שם). וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר. ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו. (ספר מסילת ישרים פרק יא, איטליה: פדואה, 1707 -1747, משוער, עכו.)
הרמח"ל עומד על הקושי כי הנקמה "מתוקה מדבש" ועל כן היא מהווה אתגר . את הצורך של הפגוע לנקום לא נפתור בהכרזות בסיסמאות ובסטיקרים. ההתמודדות עם הנקמה דורשת מאמץ גדול ומחשבה מרובה. הרמח"ל מעמיד בפנינו אתגר חינוכי "לעבור על מידותינו" בלשוננו לוותר ולדחות סיפוקים.
צפו: הנקמה, החטיפה, המוח. כך נרצח הנער מוחמד
הנקמה האחרון שזעזע את החברה הישראלית כולה מקצה עד קצה. נעשה על ידי שוליים שאולי עלינו להביא "עגלה ערופה" על קיומם של שלויים כאלה. אבל הצורך הנקמה הוא אנושי וטבעי והוא קיים בכל חברה ובכל השכבות שבה. עלינו מוטלת אחריות להתמודד עם הצורך הזה , אולי על ידי ענווה איננו ברי סמכה לנקום הנקמה לאלוקים בלבד!
אירועי הימים האחרונים דחקו הצידה את האירועים הקודמים להם. חינוכית אנו צריכים לחזור ולעסוק בשנאה וברצון לנקמה זולה ושפלה שפושטים ברחובותינו. יהי רצון שימים אלו, ימי "בין המיצרים" יהיו ימים שבהם החברה הישראלית תמיר שנאה אהבת חינם.
שבת שלום,
הרב שמואל ריינר
הרב שמואל ריינר ראש ישיבת מעלה הגלבוע, בעבר רב קיבוץ טירת צבי ורב בישיבת מקור חיים (הגבוהה).
- האזינו: מדי שבוע ציונה מידלש והרב קובי וייס מגישים את פרשת השבוע, ברדיו "רוח חדשה" – תחנת קול עמק יזרעאל – פרשת מטות – עם ציונה מידלש והרב קובי וייס. מעמד הנדרים שנודרת אישה, שהיא בת או אשה של.. המלחמה במדיין על רקע החטא של ישראל
אני שותף כמובן לעמדתו של ידידי ועמיתנו חבר עמותתנו הרב שמואל ריינר השוללת נקמה בידי אדם על אף היותה "אנושית וטבעית" ולדברי הרמח"ל אותם הוא מצטט אף "מתוקה מדבש". אני גם מעריך מאד את תגובתם של אחדים מהרבנים החשובים בציונות הדתית אשר פרסמו גילוי דעת חריף מאד נגד מעשה התועבה המחריד בנער מוחמד אבו חדיר (אך יצויין שרבים מאד לא חתמו על אותו גילוי דעת). מה שאיני שותף לו ואיני צריך להיות שותף לו תודה לאל הוא המאמצים המובנים מצדו של ריינר והוגים אורתודוכסים אחרים למצוא בכל מחיר קווים של מציאת כף זכות לכתוב בפרשתנו אודות הנקמה במדיינים ובעוד חלקים רבים בתורתנו ובכתבי יהדות אחרים, כדוגמת ההנחה כאן שהנקמה מסורה בידי ה'.
אני פטור מכך עקב היותי רב שבמפורש אינו רואה עצמו כפוף להלכה בכל מובן שהוא, גם המסורתי-קונסרבטיבי. בשל היותי בעל השקפות ליברליות-הומניסטיות אני חפשי להביע את דעתי המפורשת, כי הסיפור בפרשת "מטות" על הצורך בנקמה במדינים וכן על אופן הביצוע המזעזע שאינו אל סיפור של השמדת עם בצורתו הקיצונית ביתר, הינו קטע מתועב ופסול לחלוטין, ומוטב שלא היה כלול בכתבי הקודש היהודיים, כמו סיפורים ומצוות אחרים כמותו.
הנורא בסיפור זה ושכמותו כגון סיפורו של פנחס בפרשה הקודמת ואחרים הוא, שבהיותו נחשב כחלק מכתבי הקודש, בהיותו נקרא בחרדת קודש מדי שנה, הוא נחשב בעיני רבים שאינם נמנים על חוגיהם של הרב ריינר ושכמותו כדברי אלהים חיים, שהם רלבנטים פשוטו כמשמעו גם כיום, ועל כן יש לפעול על פיהם הלכה למעשה, וכי עלינו הבשר ודם למלא ע"י כך את שליחותו של הקב"ה.
לדעתי, עלינו, רבנים ומחנכים להתייצב בריש גלי ולהכריז מעל כל במה אפשרית – כן, הסיפורים הללו או מצוות כאלה ואחרות הן אמנם חלק מהמורשת היהודית, אך הן הקליפות אותן עלינו לזרוק, ולא לפרש פירוש שעם כל כוונותיו הטובות עלול להובילנו לגהינום שאת גדרות האש שלו אנו כבר רואים בעליל ואת חומו השורף אנו כבר חשים.
עלינו לומר במפורש – הנקמה היא פסולה לחלוטין, בכל דרך שהיא ובכל פירוש שהוא, וגם אם היא אנושית, טבעית ומתוקה. היא מגונה בתכלית ויש לעשות כל מאמץ מעשי ונפשי כדי למנעה, הן מן היחיד והן מן הכלל, ויפה שניה אחת קודם.