בתצלום: ביקור הניחומים של חברי וחברות "תג מאיר: אור במקום טרור" אצל משפחת אבו-ח'יידר בשועפט. צילום: תג מאיר, פייסבוק
נוכח סבב האלימות הנוכחי, אני מרגיש חסר אונים, מיותר, נאיבי, קצת אבוד. יהונתן שפע חושף את הרגשות מהחזית
אני לא נאיבי. אני פשוט יודע שאנחנו מסוגלים ליותר, יכולים להיות טובים יותר ממה שאנחנו עכשיו. אני יודע שאנחנו כאלה, אני פשוט לא יודע מה לעשות כדי לעזור להביא אותנו מאיפה שאנחנו עכשיו למה שיכולנו להיות. כל צעד, כל מאמץ אפשרי נראה חסר טעם, חסר משמעות נוכח הבהמיות המפלצתית שאנחנו כנראה מסוגלים לה. בעוד שאני צופה אל האופק הרחוק של הפוטנציאל האמיתי שלנו, המציאות היא שאם אפנה 180 מעלות לכיוון ההפוך, אראה ילדים נשרפים חיים בחצר האחורית שלי.
מה אנחנו יכולים לעשות? מה אני יכול לעשות נוכח כל אלה?
מוחמד אבו ח'דיר נרצח כמעט בחצר האחורית שלי ממש. הייתי בדרכי בחזרה מטיול באותו יער בערב כששמעתי איפה מצאו אותו.
כל כך הרבה איבה, כל כך הרבה חושך, כל כך הרבה עוינות, זעם ושנאה עיוורת הגיעו כה קרוב לבית.
מה אני עושה? אני נמצא בארץ מזה כחמש שנים, ובכל אותו הזמן אני מנסה לחבר בין אנשים, ישראלים ופלסטינים, לאפשר להם להיפגש, לראות זה את זה, לשמוע ולהקשיב. יש בעבודה זו רגעי קסם. כל פעם שאני עומד עם שני אנשים שאף פעם בחייהם לא דיברו עם מישהו מהצד "האחר", כל פעם שאני עד לאותן מילים ראשונות, אותו ערעור מפרפר של פיגומי הפחד, הדעה הקדומה, אני מרגיש כאילו שחייהם ממש יוצאים מתוך מסלולם. מה שקודם היה רעיון, סיפור, תגית, נראטיב, נחשב ככזה, כאחר, הם… לפתע נעשה בשר ודם, שם, אתה.
אבל נוכח מעשה תועבה זה, שבוצע בידי בני עמי, שבוצע בביתי, אותן לידות קטנות של חיים חדשי נראות בדיוק כך: קטנות, לא חשובות, טובעות באוקיינוס של חושך, פחות מטיפה בים השנאה.
אז מה אני עושה? ממשיך להפגיש, אחד אחד? ממשיכים לחבר, קבוצה קבוצה?
אמש דברתי עם אחותי, דקות לפני שהגיעו הטילים – דקות אחדות קודם לכן טיילתי באותו היער והסירנות החלו לילל, לפני שראיתי את אש הטילים וניסיון היירוט, ולפני ששמעתי את שלוש החבטות העזות כשהטילים פגעו במטרותיהם, לפני שהאדמה זעה תחת רגלי. היא התקשרה לשאול מה שלומנו. יש לה תפיסה שונה משלי, על ישראל, הסכסוך, ומה נכון לישראל לעשות בתנאים אלה. אמרתי לה שכמה שעות לפני שהתקשרה הייתי בביקור אצל משפחתו של מחמד אבו ח'דיר, להביע את תנחומי, אך יותר מכך, כדי להיות גוף יהודי מובהק וחמים המפגין נוכח הפחד שאיננו כאלה. סיפרתי לאחותי על הביקור ועל מה שנאמר נגד ממשלת ישראל על ידי בן משפחת אבו ח'דיר. "האם אתה לגמרי נגד ממשלת ישראל?” היא שאלה.
ההמשך היה שיחה גלויה, כנה, בונה, מרעננת. לא, אני לא נגד ממשלת ישראל. למרות שיש לי תואר מתקדם בממשל, במשך השנים נעשיתי פחות ופחות פוליטי. אני לא נגד הממשלה, אני פשוט לא מצפה ממנה לפתור את המשבר הזה, לרפא את הפצעים.
"אז מה אתה חושב שהם צריכים לעשות במצב זה?" שאלה. "שיתעלמו מהדאגות הבטחוניות וינסו פשוט לעשות שלום בכל מחיר?" ברור שלא. הביטחון, הבטיחות והרווחה של האזרחים צריכה להיות האחריות הראשונה במעלה של כל ממשלה. אבל אני לא רואה כל סיבה למה, בנוסף להבטחת אותו ביטחון, ממשלת ישראל לא יכולה לנקוט צעדים אמיצים וברורים יותר לקראת השלום. אני לא רואה שום סיבה שאינה פוליטית שאינם יכולים להקדיש משאבים עצומים לקידום, הוראה וטיפוח דו-קיום. למה, אם לא החשש ממחיר פוליטי, הם לא יכולים לומר באומץ: "אנחנו מקצים משאבים עצומים לפרויקטים שמטרתם ללמד איך נוכל לחיות ביחד בשלום ורווחה. נלמד דו-קיום בבתי הספר. יהודים ילמדו ערבית וערבים ילמדו עברית. נפגיש אנשים בכל דרך הגיונית. נתמוך ונקדם מיזמים כלכליים משותפים. נטפח תקשורת שתראה לאנשים שדרך חדשה היא אפשרית. נעשה כל שביכולתנו לשנות את החברה שלנו, ואת החברה של שכנינו ובני דודינו, כדי להראות שדו-קיום בשלום אפשרי וכי, מעבר לכל אלה, זה מה שאנחנו רוצים, זהו הדגל שלנו".
אין שום סיבה מבנית שכל אלה לא יקרו. הסיבה היחידה היא פחד והתנגדות, התנגדות שהיא עצמה נטועה בסופו של דבר בפחד. אין סיבה שבמקום גבולות ושחרור אסירים, התנאים המוקדמים לחידוש שיחות שלום לא יהיו חינוך מסיבי וייעודי והתנסות בדו-קיום.
איך לחיות ביחד
איננו יודעים איך לחיות ביחד. אך הדרך היחידה שנוכל לשים קץ למעשים הנוראים של המיעוט שרוצה לשנוא ולפחוד, שרוצה לזרוק את האחר לים, בשני הצדדים, היא למנוע מהם את החמצן שמזין אותם.
חמצן שלהם הוא התמיכה – לעיתים גלויה אך במובן רחב יותר משתמעת ועקיפה – של הקהילות שלהם, בתי הספר, המשפחות והממשלות שלהם. החמצן הוא ההקשר שבו הם משגשגים ופועלים. כדי למנוע מהם חמצן, יש לדאוג לכך שהדעות שלהם לא יוכלו לשכנע ולעודד. כדי למנוע מהם משאבים, כוח אדם ואנרגיה, על רבים יותר ויותר מאתנו לדעת, עד לשד עצמותינו, שאנחנו מסוגלים לעשות זאת, שאנחנו יכולים לחיות ביחד בלי לשנוא אלה את אלה, ובלי לנסות בכל כוחנו להזיק אלה לאלה ולמנוע אלה מאלה צרכים וזכויות בסיסיים.
את אלה הממשלה אינה עושה. אף אחת מממשלות הצדדים. ממשלות ישראל ופלסטין אינן מונעות מאותם מיעוטים רעילים את החמצן.
אז אני לא נגד הממשלה, אבל אני גם לא רואה שום סיבה לתמוך בה. שוב, אני לא נושא עיני אל הממשלה בציפיה לתקווה. כרגע, אילו רציתי לשאוב תקווה ממישהו, היו אלה העמים בשני הצדדים. היו אלה מאות הישראלים שנהרו באוטובוסים לשועפאת כדי להביע את תנחומיהם למשפחת אבו ח'דיר. היו אלה הורים ברחבי פלסטין שחשו זעזוע ועצב נוכח אבלם של הוריהם היהודים של איל, נפתלי וגלעד.
הייתי נושא עיני אל האנשים שיודעים בליבם שזו אינה הדרך, די לנו. שיודעים שיש להפסיק את ההרג, הפחד והאיבה שמאחוריהם. אלה מאתנו שיודעים שעלינו להפסיק ללמד את ילדינו לשנוא, כדי שלמרות ההבדלים בינינו, חס ושלום לא נראה עוד בחצרותינו האחוריות ילדים ששורפים ילדים, אלא צוחקים ומשחקים.
יהונתן שפע, הוא סמנכ"ל, מחלקת השטחים הכבושים, שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם. המאמר פורסם בעיתון הגארדיאן הבריטי!
***
עוד תגובות מרבנים למען זכויות האדם על המצב:
- מתי יבוא המשיח, בכי ארץ אהובה, הרב אריק אשרמן
- להיחשב בוגדת תחת אש החמאס, אילה לוי
- היאוש מאיים לשרוף כל תקווה, הרב פרופ' יהוידע עמיר
- איך מתפרקים מסדר יום מלא בשינאה, הרב אבי נוביס-דויטש
