מתי יבוא המשיח? בכי ארץ אהובה ›

כללי, קולות מהמלחמה | ‏| 10.07.14

ילדים על רקע כוחות הביטחון. צילם: הרב אריק אשרמן

בשתי רשימות חשובות, וכואבות הרב אריק אשרמן בוכה על ארץ אהובה שהולכת לאיבוד

התחלתי לכתוב לכם הדברים הללו ביום שני בשבוע שעבר, ועזבתי אותם ביום שלישי כשהגיעה הבשורה המרה על מותם של נפתלי פרנקל ז"ל, איל יפרח ז"ל וגלעד שער ז"ל. אך אני רוצה לשתף אתכם בחוויות שלי מיום ראשון 29.6.14 כשהזכרון שלי עוד רענן. הדברים אולי מחווירים נוכח רציחתם של שלושה ישראלים צעירים, רצח מחמד אבו ח'דיר ז"ל, שהותם של ישראלים (וביניהם עובדים ורבנים של רבנים למען זכויות האדם) במקלטים (זה עתה שמענו את האזעקה הראשונה כאן בירושלים). אני לא יודע לכמה אנשים בעזה בכלל יש מקלטים, ויש סכנה גם למלחמה קרקעית. בריונים ישראלים יהודיים מכים ערבים והורסים רכוש ערבי ברחובות ירושלים, ופלסטינים משני צידי הקו הירוק משליכים אבנים ובקבוקי תבערה ומתעמתים עם כוחות הביטחון. מנהיגינו גינו בחריפות את לקיחת החוק בידיים על ידי אזרחים, אך אומרים/ות בגלוי שעל המדינה לנקום. רציחות הנערים שימשו תירוץ להקמת ארבעה מאחזים חדשים לפחות (שומרי משפט מייצגת את בעלי האדמות הפלסטינים בשניים ממקרים אלה).

נוכח כל אלה, האם בכלל חשוב שבאל-ערקיב עומדים התושבים באומץ תחת השמש הקופחת ברמדאן, וכי מבקשי מקלט הועמסו על אוטובוסים והוחזרו לכלא, וכי אני רוססתי בגז פלפל?

 

עוד תגובות מרבנים למען זכויות האדם על המצב:

 

מערבולת של טרגדיות מרובות

נדמה שאנו חיים במערבולת של טרגדיות מרובות, ואני מאמין שיש קשר ביניהן. אברום בורג וגדעון לוי הביעו את מה שרובנו לא העזנו לומר. בורג אומר שהחברה הפלסטינית נחטפה. לוי מדבר על כל מקרי ההרג של ילדים פלסטינים שאיננו שמים אליהם לב, כולל אלה שנהרגו במהלך החיפושים אחר התלמידים הישראלים. להשלמת התמונה, זה עתה סיפר לי פלסטיני טוב והגון שאני מכיר כי הוא משוכנע שנפתלי, איל וגלעד לא נרצחו על ידי פלסטינים וכי איכשהו זוהי מזימה ישראלית. בעוד שאביו של מוחמד אבו ח'דיר גינה בבירור את רצח שלושת תלמידי הישיבה (והוריהם של אלה גינו בבירור את רצח מחמד), גם הוא העלה את האפשרות שיהודים עשו זאת. אין ספק שמישהו/הי מפיץ/ה רעיון זה. פלסטיני נוסף אמר לי שהוא שמח שישראלים/ות מרגישים/ות איך זה להיות תחת אש, כמו בעזה., אפילו שהטילים עלולים ליפול גם עליו.

 

המכנה המשותף הוא קוצר ראייה רוחני

כשניסיתי להידבר ולעורר את מצפונם של השוטרים ואנשי ההגירה לובשי השחורים אשר גררו מבקשי מקלט זועקים ובוכים לאוטובוסים כדי להחזירם לכלא, הרגשתי שאני כמעט יכול לקרוא את מחשבותיהם. חלק חייכו תוך כדי פעילותם, רבים נראו קשוחים ונחושים. אחד הביע חמלה מסויימת כלפי מבקשי המקלט המסכנים. כשדיברתי על חיל פרעה שרדף אחרי בני ישראל כדי להחזירם למצרים והזכרתי להם את הציווי בתורה שלא לעשות לאחרים את מה שנעשה לנו, הייתי בטוח שהם חושבים על נפתלי וגלעד ואיל. למבקשי המקלט האפריקאים שאותם העמיסו על האוטובוסים ללא רחם, לפעמים באלימות, לא היה כל קשר לחטיפות, אבל הייתי בטוח שמחשבות על השלושה תדלקו את הזעם כלפי כל מי שאינם/ן יהודים/ות. כאילו שמעתי אותם אומרים לעצמם: "תודה לאל שאיננו נתונים עוד לחסדיהם של המצרים וכל מדכאינו לדורותיהם. עכשיו הרובים בידינו. לעולם לא עוד". אם החטיפות והרציחות ערערו את תחושת השליטה שלהם, הנה הייתה להם הזדמנות להשיב לעצמם את בטחונם.

הדיכוי שאנו הישראלים והפלסטינים סבלנו ממנו בעברנו השאירו אותנו עם תחושה מסנוורת כי שהסבל שלנו הפך אותנו ליוצאי-דופן ומקנה לנו פריבילגיות יתרות. איננו יכולים/ות לראות את צלם ה' ב"אחר", בדיוק כפי שבלעם לא היה יכול לראות את המלאך שחרבו שלופה בידו בפרשת השבוע שעבר. אנו חשים/ות כאילו האיסורים נגד גזל אינם חלים עלינו כשאנו מפעילים כוח מדינתי מוחץ כדי לגזול את אדמות אל-עראקיב, או את אלה של פלסטינים בשטחים הכבושים, כי העולם חייב לנו. הרי לערבים יש 21 מדינות, ואילו אנו זקוקים לאדמה זו, שלא לדבר על כך שהיא הובטחה לנו. אין לי ספק שרוצחי נפתלי, גלעד ואיל האמינו שחוסר האונים המוחלט שלהם לעצור את הדיכוי הממוסד של הפלסטינים הצדיק את מעשיהם. בימים אלה התחלתי להזכיר לאנשים/נשים את דבריו של הלל הזקן כשראה גולגולת צפה על המים.

"אף הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים; אמר לה, על דאטיפת אטיפוך, וסוף מטיפייך יטופון". (פרקי אבות ב:ז)

מזהירים אותנו שלא לבזבז את זמננו בניחושים מתי יבוא המשיח, אך עולה בדעתי שהדבר יקרה כאשר האנושות תתגבר על קוצר ראייתה הרוחני. במדרש תלמודי ידוע אומר אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי שהוא יכול למצוא את המשיח מסתתר בדמות קבצן עטוי תחבושות בשערי רומא. כל עוד שדעתו היתה נתונה אך ורק לסבלו של העם היהודי המצפה לגאולת המשיח, הוא כלל לא רואה אותו. רבי יהושע חייב להיות מסוגל לראות את המשיח בגוף שבור ועלוב בין לא יהודים.

צפו: דברי הרב אשרמן בערוץ 2 כנגד הריסות בתי מחבלים

1

בדיון טלוויזיוני על הריסות בתים בשבוע שעבר אמר ח"כ יוני שטבון מהבית היהודי שחסן נסראללה מאזין לי כשהזכרתי לצופים כי בשנת 2005 החליט צה"ל כי הריסות אלה עוררו טרור רב יותר מזה שהם מנעו. לדברי שטבון, נסראללה ראה בדברי חולשה ותכנן את החטיפה הבאה. חשבתי על כך שויכוחנו התקיים בג' בתמוז – יום הנישואין ה-25 שלי. באותו יום לפני עשרים וחמש שנה, בג' תמוז, אחיי ואני כמעט הופלנו מאוטובוס אל צוק, על ידי מחבל, כמה שעות לפני חתונתי. חלק מחבריי וחברותיי הערבים והיהודים חששו להגיע לירושלים אחרי מה שקרה. הייתי צריך לעמול קשה כדי לשכנעם. בסוף כולנו התחזקנו והתנחמנו בכך שלמרות הטרגדיה, אשכנזים/ות, ספרדים/ות אתיופים/ות, דתיים/ות וחילוניים/ות, יהודים/ות וערבים/ות, התקבצו בכדי לחגוג יחדיו את יום נישאויי.

נסראללה ושכמותו ניזונים משנאה וסכסוכים. הם תלויים בקוצר ראותנו. כשהם נתקלים בסולידריות חוצת-גבולות המבוססת על אנושיותנו המשותפת אין להם תשובה.

רבי יהושע מתלונן לבסוף לאליהו שהמשיח הבטיח לבוא ביום שבו נפגשו, אך התבושש. אליהו מסביר לרבי יהושע שהמשיח אמר שהוא יבוא "היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה:ז). השמיעה היא עשייה. המשיח י/תבוא כשלא נסתפק בגינויים מהשפה ולחוץ למעשי תועבה. הוא יבוא כשנפסיק לעשות הון פוליטי מטרגדיות, כמו למשל כאשר ארגון NGO-מוניטור הוציא דו"ח על מה שאמרו עמותות זכויות אדם וארגוני שמאל על חטיפת תלמידי הישיבה. המשיח יבוא כשנרגיש כמעט אותו כאב כאשר קורה אסון ל"אחר" ממה שאנו מרגישים כשהוא קורה ל"אחד משלנו" – כשנחוש בדיוק אותו הזעזוע ומחויבות לשים קץ לרשע.

עלינו לפעול מעבר למילים ותחושות המצוקה. אנו לומדים/ות מהתפילה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך", כי עלינו לעבוד את ה' בכל הגשות ושכל שלנו, בכל רכושנו, בעצם חיינו. (ברכות ס"א עמוד א): לא נהיה חסרי/ות אונים או חסרי/ות קול, אם נהיה מוכנים/ות להסתכן בגופינו.

אנו זקוקים לכל מי שמוכן/ה לתת מזמנו/ה ואף לקחת על עצמו/ה סיכון, כפי שאנו עושים כשאנו פועלים כמגנים אנושיים בתקופת מסיק הזיתים (אבל הודות לזכייתינו בבג"ץ 2006, לעיתים פחות קרובות מקודם) וכפי שחלק מאתנו עושים/ות מידי לילה בירושלים בימים האחרונים, כשהם מנסים לוודא שהמשטרה תפעל נגד הקיצוניים היהודיים המכים ערבים ומנפצים שמשות רכב בירושלים. וגם כפי שפעלתי אני שלא במתכוון בגבול עם מצרים עם מבקשי המקלט האפריקאים ב- 29 ביוני.

הנה מספק דרכים לסייע למאבקים השונים

וכן, אם אתם מאמינים/ות שעל רבנים/רבות לעמוד בגופם בחזית בשם התורה והצדק הנובעת ממנה, נודה לתמיכתכם/ן הנדיבה על ידי תרומה מקוונת או שילחו צ'ק או העברה בנקאית. בעזרתכם/ן נחנך צעירים/ות ישראלים/ות ותלמידי/ות רבנות מחו"ל; נמנע השתלטות על אדמות פלסטיניות; נאבק למען דיור ציבורי; ליישום המלצות וועדת אלאלוף למלחמה בעוני. עלינו להבטיח שהנשמה היהודית תגבר על תכניות להרוס כפרים בדואים לא מוכרים, לעקור את תושביהם ולנשל את הבדואים/ות מאדמותיהם/ות.

כולנו יחד נשרת כשותפיו של "פוקח עיוורים", הפוקח את עיניהם/ן של מוכי/ות קוצר הראות הרוחני.

בברכה,

אריק

 

מכתב מהרב אריק אשרמן אחרי הרס אל עראקיב

29.6.2014

השייח' יושב לבדו – חוק בגין/פראוור מוקפא, אבל תכנית בגין/פראוור/שרון מיושמת ברגעים אלה.

אחרי הצהריים שלי התחיל עם השייח' סאיח. הוא ישב לבדו וצם תחת השמש הקופחת בשממה הידועה בשם אל-ערקיב, שם עמד פעם כפר שוקק חיים. כמה נשים היו במבנה היחיד שנשאר עומד על תילו. אולי אתם זוכרים שהוכיתי ונעצרתי ב-12 ביוני, כשהמדינה הפרה את הסטטוס קוו שהתקיים זמן רב והרסה את כל המבנים בתוך מתחם בית הקברות של אל-ערקיב למעט אחד. ארבע שנים אחרי ההריסה הראשונה, המדינה איבדה את סבלנותה. נראה שהמדינה עדיין מחוייבת למפה שצורפה להצעת החוק המוקפאת של תכנית בגין/פראוור, שקבעה שלא יהיו יישובים בדואים במקומות שבהם חיו בדואים שנים רבות לפני קום המדינה.

איחולי ה"רמדאן כרים" שלי לשייח' נשמעו מעט חלולים. בצחוק מר ברכתי אותו על כך שפיסת הבד המצל שהורדה פעמים רבות על ידי המשטרה נמתחה עתה באופן זמני בין העצים – עד לביקור המשטרתי הבא. לאחר מכן, במשמרת המחאה השבועית בצומת להבים, חלקנו שיבחו את ביקורו של ח"כ עומר בר-לב, יו"ר השדולה הבדואית בכנסת. אך כשהתבקש להתערב כדי למנוע את פירוק הסככה, בר-לב המהם. עוד הומור שחור: "כנראה שלכך דרוש רוב של 61 בכנסת". היה עלי גם לשאול את עצמי אם עשינו יותר מאשר להציע "תנחומים". שבוע עבר מאז ההריסה של 12 ביולי ולא הצלחנו לספק אפילו את השרותים והמקלחת הניידים שהם ביקשו. המאבק המשפטי התקדם בעצלתיים. אנו מתקשים מאד לגייס דעת קהל או תקשורת נוכח כל הדברים האחרים שמתרחשים כעת. השייח' ואני דברנו קצת על תכנית להביא מספר גדול של ישראלים/ות יהודים/ות ללון לילה או שניים באל-ערקיב, אולי "לילה לבן" עם מוזיקה והופעות, אם נוכל לגייס תקציב. אני עוזב אותו כדי ללכת למשמרת המחאה השבועית של ימי ראשון אחר הצהריים. הוא נשאר, כי חושש שאם כל הגברים יעזבו יוכרז אל-עראקיב כנטוש והשטח ייסגר. אני לא יכול להוציא מהראש את התמונה שלו יושב לבד בשטח שהפך לשממה.

אני יודע שסיבת הכעס והזעם המופנים נגד אל-ערקיב היא שאל-ערקיב הילד עם האצבע בסכר, המעכב את התכניות עבור שאר הנגב. בשעה שהממשלה מקדמת ללא חקיקה תכניות להקמת ישובים יהודיים חדשים, לפעמים במקום שנמצאים היום יישובים בדואים, היא אינה מרגישה צורך לחכות לתוצאות של שתי עתירות לבג"ץ בשאלת הבעלות על אדמות אל-ערקיב. בג"ץ פסק כי, הגם שיהיה עליהם/ן להסביר למה הם רק עכשיו עותרים/ות נגד הפקעה משנת 1953, לתושבים/ות יש זכות להעלות את תביעות הבעלות שלהם/ן בהליך משפטי. במקרה של נורי אל-עוקבי, בעניין תביעות בעלות על אדמות המבוססות על שיטת הבעלות הבדואית המסורתית, הציע בג"ץ תהליך גישור אבל המדינה סירבה. למה לשאת ולתת ולהיות תלויים/ות בבתי המשפט או בכנסת?

אל-ערקיב ממחיש את המצב ברחבי הנגב. חוק בגין/פראוור אולי מוקפא, אבל תכנית בגין/פראוור/מיר מיושמת בשטח.

בשבוע שעבר חרשה מנהל מקרקעי ישראל את רוב האדמות שעדיין לא ניטעו ביערות על ידי הקק"ל. אנו בשומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם מנסה לשכנע את הממשלה לחזור לפחות אל הסטטוס קוו. התושבים/ות החליטו שאף יותר משרותים או מקלחת ניידים הם/ות זקוקים/ות לבתים על גלגלים שבהם י/תוכלו להתגורר. הם/ות עדיין מגייסים/ות כספים גם עבור הוצאותיהם/ות המשפטיות. שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם מקבלת תרומות עבור צרכים עלה. אנו מגייסים/ות כספים גם עבור הקמפיין התקשורתי המתוכנן שלנו ללכת היישר לציבור הישראלי, מאחר שסקר דעת הקהל הקודם שלנו הראה שהסרת דיסאינפורמציה בנוגע לבדואים בנגב משנה את דעת הקהל. אנו מבקשים/ות שתציינו את היעד לתרומתכם/ן, ושזו תהיה בנוסף ולא במקום תרומתכם/ן הכללית לשומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם. איננו יכולים/ות לעזור לבדואים/ות אם לא נכסה את הוצאותינו השוטפות.

אנא לחצו כאן לחתימה על עצומה למען תושבי אל-ערקיב

"וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות כ"ג:ט)

כשמשמרת המחאה התקרבה לקיצה אמרתי באגביות לחיה נח מהפורום לדו קיום בנגב שאני נוסע לכיוון הגבול המצרי. לא ידענו למה אנחנו נכנסים/ות, ושנגיע בדיוק כשהמשטרה תיערך, לאחר שהחליטה שאחרי 48 שעות מחוץ למתקן המעצר "הפתוח" חולות, יש להם/ות הסמכות להכריח את מבקשי המקלט לחזור לשם. אני רק רציתי לבדוק כיצד יוכל שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם לתמוך במאות מבקשי המקלט שביום השישי הקודם אמרו "עד כאן" ופשוט יצאו ממתקן המעצר ה"פתוח" ששם הם כלואים בתנאים הולכים ורעים. מטבע הדברים, היות שישראל נחושה שלא לתת לאף אחד/ת מהם/ן מעמד פליט, לא נעשה שם הרבה כדי להעריך ולטפל בתביעותיהם/ן. באקט של ייאוש, פליטים אלה שברחו מזוועות שלא יתוארו באריתראה וסודן, חלקם קורבנות חטיפה ועינויים במדבר סיני ושגם מצרים עצמה לא הסבירה להם פנים, בכל זאת אמרו שאולי מוטב להם לחזור למצרים.

Post by ‎שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם‎.

אני מודה שאני לא יכול לתאר לעצמי רמת יאוש ואכזבה כזאת מישראל שתגיע עד לידי רצון לחזור למצרים. וזו רק תחילת האירוניה. למרות שישראל בנתה גדר שמונעת ממבקשי /ות מקלט להגיע ממצרים עתה הוכרז גבול זה כשטח צבאי סגור וישראל אסרה עליהם לעזוב. בתורה מביע פרעה תחילה את החשש שבני ישראל ירבו ויתעצמו ויאיימו על המצרים. לאחר ארבע מאות שנה פרעה אחר אינו מסכים לשלח אותם משם.

ובני סודן ואריתריאה חנו ביער ניצנה ליד חממות קדש ברנע. ויתייעצו השרים וראשי המשטרה ביניהם: "מה זאת עשינו וכיצד אפשרנו לבני סודן ואריתריאה לברוח מבתי הכלא שלנו? האם לא כתוב שעליהם לחתום נוכחות שלוש פעמים ביום? אם לא ישובו תוך 48 שעות הבה נרדפם ונשיגם. וישלחו השרים והפקידים קצינים שנבחרו בקפידה מתוך יחידת יואב של המשטרה ויחידת עוז…" אך לא היה עמוד אש או עשן שיגן על בני סודן ואריתראה. חיה ואני פעילים/ות די מנוסים/ות אך שנינו הזדעזענו עד עמקי נשמותינו ממה שראינו. אני פשוט פרצתי בבכי. לא האמנתי שהמדינה שאני אוהב ובה אני מאמין התדרדר לנקודת שפל הזו. כך כתבה חיה:

"הערב היה אחד הקשים בחיי.

הערב ראיתי ציידי אדם.

הערב ראיתי ציידי אדם להם אנו משלמים משכורת, בפעולה.

הערב ראיתי ציידי אדם שלאביהם או סבם יתכן וחקוק מספר על הזרוע.

הערב ראיתי את האנשים הרגילים שפוגשים בסופר או בשוק מתנהגים כקלגסים.

הערב ראיתי עשרות שוטרי הגירה ושוטרים מיחידת יואב צדים את טרפם ואולי אף נהנים מכך.

הערב ראיתי שפל שכמוהו לא ידעה החברה הישראלית אולי המקום הנמוך ביותר אליו הגענו.

הערב ראיתי את ניצני הפששיזם מבעבעים ועולים כאשר בני נוער ואף בוגרים יותר, ככל הנראה מהסביבה של מתקן חולות מתנהגים כחוליגנים, חוטפים טלפון ומאוחר יותר שמעתי אף על שמשת מכונית שנופצה וצמיגים שנחתכו במכוניות הפעילים הבודדים שהגיעו לתמוך בפליטים.

הערב ראיתי אנשים מתושבי הסביבה שבאו לצפות במחזה הנורא הזה כאילו היתה זו תכנית ריאליטי .

הערב ראיתי את הכיעור וההתבהמות של החברה בישראל במירעם.

הערב ראיתי שגם אנשים ללא זכויות כלל שמנסים לרמסם ולהשפילם יכולים להשיב מלחמה שערה.

הערב גם ראיתי מאות פליטים עומדים בכבוד על זכויותיהם ונאבקים מול הקלגסים. הערב ראיתי מנהיגות מדהימה של פליטים על מטלטליהם הדלים והשמיכה יקרת הערך מלכדים סביבם לכדי כח אחד מאות אנשים.

הלוואי ולא ראיתי דבר מכל אלו.

לאן נוליך את החרפה… והבושה?"

כפי שהזכרתי, ניסיתי להידבר עם כוחות הביטחון. רובם פשוט בהו נכחם. חלק אמרו לי לשתוק. אשה ממחלקת ההגירה צחקה בזמן שצילמה אותי.

אמנם לא הייתי בכל מקום בכל רגע, אבל סדרני מבקשי המקלט שמרו על סדר מופתי. לא ראיתי מבקש מקלט אחד מרים יד על מדכאיו (חלק העיפו אבק באוויר והשליכו את חפציהם על הארץ לפניהם). היה ברור שהם גם לא רצו שנסכן את עצמנו. בשלושה מקרים שונים לפחות ראיתי כוחות משטרה ו/או הגירה מכים, בועטים וחונקים. באף אחד מהמקרים הם לא צייתו לחוק ולא הזדהו כשביקשתי. כוח מוחלט משחית באופן מוחלט. המכשול היחידי בפניהם היה נוכחות מצלמות. בדרכנו לשם נעצרנו על ידי יחידת משטרה ששאלה אם אנחנו עיתונאים. קצין הגון נתן לנו לעבור כשראינו שצו סגירת השטח שבידו לא חל על המקום שבו עצר אותנו.

לעומת זאת, אזרחים שכעסו על כך שלישראלים/ות אחרים יש החוצפה לתמוך במבקשי המקלט, לא היו כל כך נדיבים. כשרצתי ממקום למקום, כשאני מצלם ודורש מהקצינים להפסיק להפעיל כוח מופרז, עצרו אותי שני אזרחים. הם התחילו לדחוף אותי, ניסו להפיל אותי ודרשו שאסתלק. באופן מסויים המפגש אתם היה יותר מדכא עבורי מאשר התנהגות אנשי/נשי המשטרה וההגירה, אשר ברמה מסוימת פשוט "עשו את עבודתם/ן". מה עשינו, שאזרחים רואים צורך לבוא ולתקוף אזרחים/ות אחרים/ות בגלל שהם/ות מפגינים/ות הזדהות עם אנשים אומללים אלה?

ברכתי, אבל בהמשך השניים תפסו אותי שוב. אחד גנב לי את הטלפון (איתו צלמתי), אבל תפסתי אותו בזרועו וקראתי למשטרה לעזרה. הטלפון נפל ולקחתי. לאחר מכן הקצין ואני דברנו ג דו שיח של חרשים. הוא שאל למה אני מצלם. ביקשתי ממנו שיעשה משהו לפורעי החוק שגנבו לי את הטלפון. הוא שאל למה אני מצלם. ביקשתי…

זמן קצר לאחר מכן ריסס אותי קצין אחר בתרסיס פלפל. התנודדתי כמה דקות וביקשתי מים מפעילים/ות אחרים/ות, אבל אחר כך מתוך עיקרון המשכתי לצלם. הסתובבתי ושאלתי, מי "הגבר" שעשה זאת בהחבא ללא אזהרה או סיבה.

הפחד והייאוש והתחינות לא לחזור לבית הסוהר, של הפליטים שהורמו ונישאו אל האוטובוסים, שככו והפכו להשלמה נואשת שנחרטה עמוק על פניהם העייפות. לקראת הסוף הגיעו נציגי האו"ם. מבקשי המקלט הנותרים ביקשו מהם בכעס לעשות את עבודתם ולהגן עליהם.

ניפוץ שמשת רכב פעילים בהפגנת הפליטים

ניפוץ שמשת רכב פעילים בהפגנת הפליטים

מטושטשים ומדוכאים, בתחושה שליבנו נקרען ממקומם, חזרנו לאט אל מכוניתי. ביקשתי מחיה לנהוג כי עוד צרבו לי העיניים והעור. בזמן שחיכינו לפעילים נוספים, שמעתי קולות נפץ רמים וביקשתי מחיה להדליק אורות. חשדתי שזהו קול ניפוץ שמשות על ידי הפורעים (מאוחר יותר התברר שצדקתי. הם גם חתכו צמיגים ותקפו לפחות פעילה אחת). למרבה הצער, לא שמתי לב מספיק למה שקרה מאחרי. שלושה פורעים ניגשו אלי ושאלו אם צילמתי אותם. שוב הם חטפו ממני את הטלפון שהפעם נמחץ במהומה. כמובן שלא עזר להם, כי כל הזמן שלחתי תמונות ווידאו לצוות התקשורת שלנו, וכרטיס הזיכרון לא ניזוק. חיה הצילה אותי כשיצאה מהאוטו וצרחה עליהם במלוא גרונה.

המשיח מחכה בגוף שבור אי-שם בין מבקשי/ות המקלט הכלואים/ות, באדמת הבדואים/ות החרושה, באהלי האבלים/ות של משפחות יהודיות וערביות, בבתי אזרחים/ות ישראלים/ות ופלסטינים/ות תחת אש. הוא או היא לא נמצא/ת בין ציידי האדם או פורעי החוק או המשליכים בקבוקי תבערה, אפילו אם הוא/היא מבין/ה אותם. הוא/היא מחכה לפוקח עיני העיוורים רוחנית. פוקח עיוורים שומע את אנחותינו ותפילותינו, אך מחכה שנהיה נחשונים/ות ונצעד אנו את הצעדים הראשונים לעזור לעצמנו.

אריק