בתמונה: אילה לוי, מנכ"ל ארגון "רבנים למען זכויות האדם", המתגוררת ביישוב למוד ירי רקטי דרומית לאשדוד. מקור: תמונת פייסבוק.
בישוב למוד רקטות כמו שלנו, דרומית לאשדוד, לאזעקות עצמן יש קדימונים בשיחות הרחוב, במכולת ובקבוצות הוואטסאפ. כולם ידעו שאחרי חמש אחר הצהריים יהיה קשה, שיש מבצע על הפרק, שכדאי למצוא פתרון לילדים ליום המחר. במובן הזה כולנו ביחד.
האזעקה הראשונה תפסה אותנו בבית של חברים בישוב, חברים עם דעות הפוכות לגמרי משלי. אלו חברים מקסימים, גם הם מאמינים בזכויות האדם, רק למי שעונה להגדרת האדם שלהם – מי ששייך לקבוצה צרה בתוך העם היהודי. למרות הפער, אני אוהבת אותם אהבת נפש, ומאחורינו שנים של הכרות.
רצנו כולנו, עם הקטנים, לממ"ד. יש לנו פחות מדקה מתחילת האזעקה. מיד התחלתי לנסות להתקשר לבתי החיילת, אי שם בדרום, ולבני שממתין לתחילת שנת שרות קודם לשרות הצבאי, לוודא שהם מוגנים. המארח החביב פלט בעוקצנות – כבר מודיעה לחמאס איפה נפל?
"זה הזכיר לי במיוחד את הימים האחרונים והדיונים שהתקיימו בארגון שלנו. הרצח הנורא של שלושת הנערים היהודים והנער הערבי."
וזה חוזר שוב ושוב
אלמלא קדמה לאזעקה שיחה פוליטית עצבנית, השאלה הייתה נשמעת הזויה לגמרי, אבל עמדתי שם ואמרתי שמאחורינו יותר מידי ימי ממ"ד והפצצות, מבצעים ומתים, וזה חוזר שוב ושוב משום שהפתרון אינו במה שנכשל כבר יותר מידי פעמים. המשפט "צריך להכנס בהם" נורה אוטומטית אתמול בפייסבוק, בשיחות, וגם בהתבטאויות של בכירים.
בכל מקרה, עניתי ברצינות – חייבת למצוא את "הילדים הגדולים שלי". והרהרתי בכך שגם אם ההערה הייתה הקנטה של חברים, יש בפליטות מסוג זה הרבה יותר מבדיחה ארעית וזמנית. יש חלון למחשבות: מי לפני, ומה זמין לו להגיד; וגם מה קורה לנו, אנשי זכויות ופיוס, במציאות הזו.
זה הזכיר לי במיוחד את הימים האחרונים והדיונים שהתקיימו בארגון שלנו. הרצח הנורא של שלושת הנערים היהודים והנער הערבי. מעשי שינאה ונקם שאין להם מקום בשום חברה מתוקנת. ישבנו והבנו שאסור לנו ללכת לניחומי אבלים "עם דגל", כלומר עם זהות ארגונית או אידיאולוגית, אלא ללכת פשוט כדי לנחם אבלים. כמה חשוב לנו להוכיח לכולם שאנחנו "יהודים טובים" שכואבים מותם של ילדים יהודים, או להוכיח שאנחנו כואבים גם את מותו של ילד ערבי, ושיש גם "יהודים טובים". בכל מאודי ובכל נשמתי נכנסתי להוויה הבלתי אפשרית של אם שכולה, וחשבתי שהדבר האחרון שמגיע לאנשים באבל כל כך איום זה אורחים עם אג'נדה מעבר להבעת צער וכאב.
וכך, עומדת בפני הסוגיה המבישה ביותר במדינת ישראל. הצורך "להוכיח" ולהראות יהדות וציונות, תביעה העומדת רק בפני אנשי זכויות ושלום. אני, שנולדתי וגדלתי כאן, ששרתתי בצבא כקצינה, ששנים הייתי דיפלומט בשרות המדינה, שעברית היא שפת הקיום הפיזי הרוחני והנפשי שלי, צריכה להוכיח שאינני משתפת פעולה עם דורשי מותי ומות ילדיי. אפילו בניחום אבלים ובהפצצה על הישוב בו אני גרה עם ילדיי, הפקפוק בי לא פוסק.
לסמן ארגוני זכויות ושלום
גם בענייני כספים, זוטות לכאורה, חלה עלי חובה שעוגנה בחוק לדיווח מיוחד על מקורות המימון של ארגון "רבנים למען זכויות האדם", ארגון זכויות ציוני אותו אני מנהלת. זאת כשאין חובה דומה על ארגונים שאינם ארגוני זכויות. לאור החובה שגם כך קיימת לדיווח שקוף על תורמים, התוספות הייחודית של החוק באה פשוט לסמן ארגוני זכויות ושלום. הרי אלו הארגונים שאין מאחוריהם טייקונים מונחי רווחים, ושהמעות מקרנות ממשלתיות ידידותיות הן לפעמים הון עתק עבורם. חובה זו, צורמת לעומת חופש הפעולה של ארגונים לאומניים, גם כשהם מקבלים תרומות מיחידים או מקבוצות זרות בעלי נטיות אנטישמיות, כי אין בחוק שום סייג כנגדם.
אנחנו קרבים יותר ויותר למצב בו חוסמים אותנו מלהיות יהודים וציונים על פי דרכנו, כי היהדות והציונות הולכים ומצומצמים להגדרות שבטיות ובדלניות. דיברת זכויות ושלום – דיברת נגד המדינה. לשם אנחנו מתדרדרים. והנה אני, השזורה בארץ הזו, יושבת לא רחוק מהממ"ד, מטוסים באוויר, בת בצבא, בן כמעט, ושני ילדים קטנים תחת טילים, וצריכה להוכיח.
גם הטור הזה, שם אותי בדיוק במקום הזה. כאילו זה אינו מובן מאליו שאני נלחמת כאן, בדרכי ועל פי השקפתי, למען מדינתנו, בלי שום שאלה לגבי יהדותי והציונות שבי. כי לאט לאט, הולך ונגמר המרחב לאנשים שחושבים כמוני.
—-
אילה לוי היא מנכ"ל ארגון "רבנים למען זכויות האדם" ומתגוררת ביישוב למוד ירי רקטי דרומית לאשדוד. האזינו לראיון עם גיא זוהר, ברדיו ללא הפסקה (103FM) על האזרחים שחיים מעבר לגדר, דעה שעולה לה ביחס קשה מצד חבריה.
עוד תגובות מרבנים למען זכויות האדם על המצב:
- מתי יבוא המשיח, בכי ארץ אהובה, הרב אריק אשרמן
- היאוש מאיים לשרוף כל תקווה, הרב פרופ' יהוידע עמיר
- איך מתפרקים מסדר יום מלא בשינאה, הרב אבי נוביס-דויטש
- רגשות מהחזית, יהונתן שפע
הי! 🙂
קודם כל, מקווה שאת וכל משפחתך בריאים שלמים ושומרים על עצמכם.
דעותיי מנוגדות לשלך.
אני כן מרגיש צער על חפים מפשע שמתים בצד השני, יחדה בת שנה מעזה לא יורה טילים על ישראל. מצד שני, גם ילדייך (אני מתאר לעצמי) לא זורקים טילים על עזה, לפחות מאוד מאוד משתדלים להשתמש בנשק מונחה ומדויק ברוב המכריע של המקרים (כך נראה לפחות לדעתי בהתחשב צפיפות האוכלוסין שהעזתים חיים בה.
תראי אני שמח שיש אנשים כמוך שמציגין דיעה הפוכה לשלי, כמ זה נותן פרופורציות וביקורת מבית – עדיף את זה צאשר ביקורת מחוץ. למרות שגם זה לא נעים, בעיקר שיש לך תחושה שזה עלול להוביל לפאניקה לאומית לא נחוצה (ע"ע תקופת ההמתנה). לאורך השנים האמנתי באפשרות לשלום (אלוהים יודע שעד היום נורא נורא בא לי להאמין בזה) אלא שאני משתדל להסתכל מהצד ואני רואה שמאז 1967, מנקודת המבט שלי, נראה שמדינת ישראל נתנה הזדמנויות לשלום (וגם חירבנו כמה, אבל סטטיסטית, עושה רושם שעשינו יותר מהמצופה) ותניד המסר שאנחנו מקבלים הוא בהתחלה כן ופתאום לא גגול מלווה בפצועים והרוגים (בעיקר אצלם כי מה לעשות גם אם לא היית שוטרת והצון זועם היה רץ אלייך אללה וואכבר איטבח אל יאהוד, כנראה היית מסיקה שרוצים להרוג אותך, כיתות החרבות שלהם לעתים לא הצליח מי יודע כמה…. והיית יורה. כנראה! כדי ךא למות.
וזה פחות או יותר תמונת המצב שאני מקבל מסביב. לא רק מחמאס.
אני מסתכל על התפרעויות בנגב ע"י בדואים. יש לנו מחלוקת לגבי אדמות איתם (עם מי אין לנו?!) אבל הם בחרו איכשהו להתמקד באיטבח אך יאהוד. לך תבין הגיון בריא. לא ראיתי מתפרעים ימנים חוסמים אץ הכניסה ללקיה וצועקים איטבח אל עאראב אחרי פריצו לרכב, בתים, דקירות בבאר שבע, רצח על כבוד המשפחה.
הכל בסוף מתנקז לדת. זו מלחמת דת. אל תקראו את המלל תסתכלו איך הם אומרים דברים, שימו לב לאגרוף הקמוץ, הטון המתלהם, ההחלטיות, ההתעקשות להשאר מבוצר בעמדה במקוםצלנסות לתת הזדמנות.
אם אנחנו באמת.כאלו כובשים חיות אדם גזענים רוצחים פאשיסטים, כנראה שאנחנו ממש גרועים בזה, אחרת מי היה שומע על הפלסטינים פה והבעיות שלהם.
מתי שמעת לדוגמא בפעם האחרונה על הטבח (חברים – טבח!!) שמתבצע במיעוט המוסלמי בסין?
הא? יש לי ידידה סינית שהכרתי בטיול – עזבו לא משנה… אבל אף אחד לא שומע על זה כי זה משטר אחר עם כוח בינלאומי אחר. לך תאיים על מיליארד סינים שמחזיקים את תעשיית העולם. שיכולים בדקה להציף את כלכלת העולם ופשוט להפיל את הדולר.
אני רואה שממזרח עולה ענק מפחיס שכבר נמצא על הגדר של ירדן הדרך לכאן והם לא מביאים איתם את יונת השלום. הם גם מצהירים על כך וטובחים אפילו בבני עמם ללא הכר.
שמעי, כשבמכמים שלך פתאום מופיעות מלא נקודות שאת לא מכירה מתקרבות אלייך, את שולחת מטוסי קרב חמושים לבדוק מה זה. אייבי נתן שיתחיל לצאת עם הצסנה, אבל קודם, רק ליתר ביטחון, תוודאי שלא באים להרוג אותנו. בבקשה!
תודה על ההקשבה.
גלעד.
כן, גם אני , בעל עבר ציוני עשיר, לאחר שרות בפלמ"ח ובצנחנים ואבדן בן, נחשב ל"בוגד" כי שפך הדם הממושך והמיותר שינה את דעותיי הלוחמניות. לגלעד המגיב בצורה תרבותית: מאז מלחמת העצמאות לא עשינו מאמץ א מ י ת י לפתרון הסכסוך; היום משתוללת המשיחיות ההתנחלותית ההזויה שתהרוס את המפעל הציוני. העולם יכריחנו, כפי שהכריח את הלבנים בד. אפריקה: "One person – one vote" . ואז – מדינה דו-לאומית
מ ס ו כ ס כ ת בעלת רוב ערבי.
ולגבי "רבנים שומרי משפט" – אני, חילוני "אדוק", מעריץ את אנושיותם ואת פעלם האנושי. הם מצילים את כבודה של היהדות.