פרשת השבוע: ככל שגדלה הקנאות כך גדלה הסכנה ›

"…כפי שמסביר אלבר קאמי בספרו "האדם המורד", כל מרד, ללא יוצא מן הכלל, בין ביודעין או שלא ביודעין, מתבצע בשם ערך או אידיאל" | .cc:אתר עם עובד

מעשה האהבה השמיימית של זמרי בֶּן-סָלוּא נתפס אצל פנחס כהפקרות וטומאה. מצד אחד עיני פנחס בערו באש הקנאה לאלוהיו, ומצד אחר עיני זימרי בערו באש אחרת. בדבר התורה לפרשת "פנחס" הרב אנגלמן מוצא דרך בתוככי הקונפליקט האכזר, רק בכדי להסביר לנו מהו הפעולה הרדיקלית. שהרי לא פעם, השאיפה לשלום ולצדק של רבנים למען זכויות האדם נתפסת כרדיקלית. וככזאת היא מביאה עליה את הביקורת של הקנאים מן הצד האחר. שבת שלום.

אהבה מסוג אחר

פנחס הוא מנהיג טבעי, המגיח מתוך אלמוניות כמעט גמורה כדי לעשות את מה שצריך לעשות, ברגע הנכון.  בסוף הפרשה הקודמת קראנו כיצד הוא עצר את המגיפה שהרגה בבני ישראל אשר נצמדו לאלילים ולנשים המואביות בבעל-פעור, כיצד דקר ברומח את זמרי בֶּן-סָלוּא, שהיה "נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי". בשעה שראשי העדה החוטאים הוקעו נגד השמש, קרב זמרי "אל אחיו את המדיינית לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר כ"ה:ד-ט). היה כנראה צורך שפנחס ייקח את החוק לידיים. בפרשתנו, ה' גומל לו ב"בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" (שם, י"ג). עד כאן התמונה שהתורה מתארת, ברצוני להציג אפשרות נוספת, על-פי פרשנים שונים, פרשנות שבהחלט רדיקאלית היות ובמבט נוסף – אין שחור לבן, צדיקים או רשעים גמורים; יש גיבורים מורכבים.

לזמרי לא הייתה ברירה. ברגע שמבטו הצטלב עם זה של כָּזְבִּי בַת האציל המדייני צור, ידעו השניים שהם חברי נפש, שנועדו זה לזה מאז ומתמיד. כה רבה הייתה שמחתם, כה שלמה, שהם התעלמו מכל מה שקרה סביבם. כשידיהם שלובות זו בזו עצר הזמן מלכת, ובתוך שלמותם לא היה מקום לכל בושה. כשהם הילכו במחנה היה נדמה להם שההרג סביבם חדל, השורות נפתחו בפניהם כשכל העדה מביטה בהשתוממות על יופיו המרהיב של זוג זה, שניים שתנועותיהם כעין הריקוד, הנעים יחד כאחד. וכך נכנסו יחד אל הקובה, בלי בושה, ואפילו משה, אשר חזה ביופי השמימי של סיני לפני כמה עשורים, וחש כי בהשוואה למראה זה ההתייחדות עם אשתו תהיה סוג של ביזיון ובגידה עבורו, ראה עתה שיש סוג אחר של יופי, היופי הארצי שאינו נופל מחזונו השמימי, וכי אינו יכול אלא לבכות.

פנחס לא ראה דבר מכל אלה. הוא ראה רק הפקרות, טומאה וזנות. עבור אנשים מסוגו, במקום שיש אי-מוסריות לא יכול להיות יופי. והוא רדף אותם עד הקובה, ותפס אותם בשעת מעשה. ברגע שהרים את הרומח לדקרו פגע מבטו בזה של זימרי. עיני פנחס בערו באש הקנאה לאלוהיו, ואילו עיני זמרי בערו באש אחרת, אש האושר והשמחה, על כך שמצא והשיג את השלמות. הוא כלל לא חש פחד ולא הרגיש צורך להגן על עצמו ובודאי שלא לגמול. פנחס, נאמן לתפקידו, הרגם יחד, וכך הם מתו, מאושרים.

 

לחסל את הפיתוי

 

אני סבור שזוהי התמונה שמתאר מי-השילוח כשהוא כותב שפנחס פעל "כנער", נער צר-מוחין, צדקני וחמום מוח, שלא היה מסוגל לראות בהתנהגותו של זמרי אלא עבירה, ולא ידע ולא יכול היה לדעת שעד לאותו הרגע זמרי נשמר מפני העבירה מכל משמר, ומשום כך הוא עצמו הופתע ואף נדהם ממשיכתו לכזבי. פנחס לא היה מסוגל להבין שעשויים להיות מצבים שבהם "ניטל מהאדם כוח בחירתו ואי אפשר לו להימלט מעבירה… ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון השם-יתברך". הוא היה צעיר, ואולי מעולם לא חווה תשוקה שאין ביכלתו לעמוד בפניה. פנחס, שהשליך על זמרי את הוויתו הוא, סבר שהיה ביכולתו של זמרי לעמוד בפיתוי. אף מעבר לכך,

"נעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי כי היא (כזבי) הייתה בת זוגו מששת ימי בראשית" (לפי האר"י ז"ל). לזכותו של פנחס ייאמר שגם הוא סיכן את עצמו, היה מוכן להקריב את חייו, שהרי לפי הגמרא "אילו נהפך (הסתובב) זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו [היה יוצא זכאי מאשמת רצח] שהרי רודף הוא [כי זמרי היה נחשב אז לאחד שפועל מתוך הגנה עצמית]" (סנהדרין פ"ב, ב).

לפי ההסבר התלמודי, לזמרי הייתה הזכות להרוג את פנחס תחילה. לפי מי-השילוח, אין זו שאלה משפטית בלבד; ההלכות שהתלמוד מביא בהקשרים כאלו באים ללמד אמת אידיאולוגית, וזכותו של זמרי להרוג את פנחס מבטא זכות אינהרנטית לעשות את מה שהוא עושה, ואף זכות (ז' פתוחה), זהו ביטוי לכך שגם פנחס וגם זמרי "צודקים במידה שווה", וכי מעשה יכול להיות צודק גם אם הוא אסור משפטית. בכך פרשה זו הינה דוגמא הולמת לעקרון איז'ביצאי ידוע, ששני גישות חולקות עשויות להיות שנהן צודקות ונכונות, (לדוגמא: גישת משה וגישת קרח), בחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים."

תהיה זו פשטנות יתר לתאר את זמרי ככופר. אלא שאלוהיו הוא פנימי, ומתגלם באהבה ובפעולה עצמה. מדוע, אם כן, גומל ה' כל כך לפנחס? "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע י"א:א) – כוונותיו היו טובות ועל כך נגמל לו.

הסבר זה של מי-השילוח (המנהיג החסידי בן המאה הי"ט, מייסד שושלת איז'ביץ בפולין) הוא פירוש קלאסי שלו, המתאר תמונה מוסרית מורכבת ולא פשטנית. שהרי, לדבריו, "לא יעלה ח"ו על הדעת לומר שזמרי היה נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה" – איננו זקוקים לתורה כדי ללמד אותנו את המובן מאליו, לומר לנו "נו נו נו, לא יפה לנאוף עם נכריה ברבים".  אלא שכפי שאנו מניחים לגבי כל הדמויות התנ"כיות, זמרי היה אדם גדול, כפי שעולה מתיאורו בתורה כ"אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה" (שם י"ד).

האם האדם פועל ממניעים טהורים

גם פנחס היה אדם גדול. קנאים בדרך כלל מקבלים שם רע וראויים לו. בצדק אנו מואסים בהם ובכל מי שלוקח את החוק לידיים, גם כשהם מבצעים פשעים "על רקע רומנטי", כי אנו חוששים מסכנה. גפ פנחס פועל מתוך רומנטיקה, מתוך אהבה לוהטת לה'. מעטים מאד הקנאים שפועלים מתוך מניעים של אהבה, בדרך כלל עשויים למצוא מניעים שליליים ביותר. התלמוד חושד במניעים של פנחס, מעלה, בפי שבטים אחרים, את האפשרות שפנחס לא פעל אלא מתוך רגשות טינה – על זה שהכהונה דילג עליו, ורצון להוכיח עצמו בהיות לו סבא שהיה עובד עבודה-זרה. התלמוד מלמד אותנו שגם אם הקב"ה נותן שכר לגיבורים – אנחנו חייבים תמיד לחשוד בהם ובמניעים שלהם. נדיר שאדם פועל ממניעים טהורים בלבד. אדם שעובד את ה' חושד בעצמו בכל רגע ובכל מעשה, וגם אם ליבו בוערת מכאב עבור מי שסובל, בוער כשרואה מולו עוולות נוראיות, הוא קודם כל בוחן את עצמו, שמא יש בו גם מניעים אחרים, שמא, כדברי התלמוד אודות דואג ואחיתפל "טינה יש בליבו".

התלמוד מלמד אותנו שגם זמרי וגם פנחס מפירי חוק, אחד בשם האהבה והשני לשם שמיים, ולכן שניהם מחוץ לחוק.

"אמר רבי יוחנן: הבא לימלך [האם להרוג במצב כזה] אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס [אילו נפרד זמרי מהמדיינית ואז הרגו פנחס] נהרג עליו [פנחס היה נידון למוות] נהפך זמרי והרגו לפנחס [אילו הסתובב זמרי והרג את פנחס] אין נהרג עליו [היה יוצא זכאי מאשמת רצח] שהרי רודף הוא [כי פעל מתוך הגנה עצמית]" (סנהדרין פ"ב ב).

גם זמרי זכאי להגנת החוק, ואילו פנחס אינו יוצא נקי אך ורק בשל ההיתר לפעול כפי שפעל. המוכנות לההירג בגלל מעשיו הלא-חוקיים של אדם לא הופכת אותם למותרים או חוקיים, וגם לא, כפי שהראו המהפכנים הרוסיים בתחילת המאה העשרים, מנקה את הרוצח מאשמתו ואחריותו, גם אם היא מוסיפה אצילות מסוימת לגבורתו.

אך לפעמים יוצא למישהו שם רע שלא בצדק. לפעמים זהו ביטוי של חרדת החברה מחשיבה רדיקלית, שאולי דווקא שקלה את השיקולים בעד ונגד, ואולי היא מודעת לעצמה ועושה חשבון נפש ומיוסרת בדרכה לעבר פעולה רדיקלית. רדיקליות אין פירושה חוסר תחכום. הקנאי הוא מראה של החברה ובדרך כלל אינה נעימה. במיוחד מאחר שהוא חבר בחברה זו ומשום כך מבטא את דעותיה הקדומות, הטיותיה ופגמיה. התלמוד מספר לנו כיצד היה על פנחס להיאבק בקולות חשבון-הנפש הפנימי שלו ולשאול את עצמו האם מניעיו הם טהורים או שהוא פועל מתוך כעס וקנאה ותיסכול? "בקשו מלאכי השרת לדחפו  אמר להן הניחו לו קנאי בן קנאי הוא" (שם פ"ב ב). תיאור מי-השילוח של פנחס כ"נער" לוקה גם הוא בפשטנות יתר. התיאור התלמודי של המלאכים הרוצים לדחוף את פנחס, מלאכים בנפשו של ספקותיו הפנימיים, מצייר אדם מורכב יותר שאינו נעדר התבוננות עצמית. שני הגיבורים מגיבים למה שקורה באותו הרגע בספונטניות, וזוהי תכונה שמכפרת על פגמיהם.

האדם המורד

אך, כפי שמסביר אלבר קאמי בספרו "האדם המורד", כל מרד, ללא יוצא מן הכלל, בין ביודעין או שלא ביודעין, מתבצע בשם ערך או אידיאל. אילו היה מעשהו של פנחס "פשע של תשוקה" ותו לא, קנאות רגעית בלתי נשלטת, לא היה הרבה מה ללמוד ממנו או סיבה לשבח אותו. אך בואו נתאר לעצמנו שיש לנו אח או אחות שיחסיהם עם בני זוגם סוערים ומורכבים ומתאפיינים בעליות ומורדות תדירות. אנו מכירים גם את בן או בת הזוג ומוקירים אותם. יום אחד אנו רואים את בן הזוג בזרועות אחרת ובראותנו אותם מיד אנו נוכחים בקשר העמוק בין האוהבים, ואף מבינים מתוך כאב כיצד שניים אלה נמשכים זה לזה בעוצמה ומתאימים זה לזה. ובכל זאת, עומד לפנינו לא אדם זר אלא בן הזוג של אחותנו, הגורם לה צער עמוק בבגידתו בה! התגובה של אח או אחות נורמאליים לא תהיה להפציר באחיהם הנבגדים לנסות להבין את בני זוגם, אפילו אם הם בעצמם יכולים להבינם, שהרי יש לדחות הבנה כזאת, יש לעמוד בפניה, כי הבנה כזאת היא חילול הברית בין האחים. יהיה בכך פגם עמוק אם לא נסרב, באופן חד-צדדי ובדעה צלולה, לראות את שני צידי העניין. לזאת אנו מצפים ומייחלים מחברינו. מי רוצה חברים אובייקטיביים?!? חבר הנוקט עמדה נייטרלית הוא חדל אישים, מפוקפק וחסר תום לב.

כזה חבר הוא פנחס לה', כי האהבה יכולה להיות לוהטת וקנאית. כך כתב הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו "מסילת ישרים":  "מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים את חברו או מחרפים אותו, ובוודאי שיצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה, ושיעברו על מצוותיו… כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת" (מסילת ישרים, י"ט). לאדם הרדיקלי אין מנוס מלנקוט צד במעשיו, הגם שבעשותו כן הוא אולי מוותר על מעמדו כמנהיג. החברה זקוקה לרדיקלים וקנאים, אך אינם יכולים להיות מנהיגים, כפי שמציין הרב שמשון בן רפאל הירש בפרשנותו לפרשת השבוע, כשהוא בא להסביר מדוע לא נבחר פנחס להיות יורשו של משה. ככל שגדלה הקנאות כך גדלה הסכנה. כפי שכתב מיכאיל בקונין: "אם תיקח את המהפכן הנלהב ביותר ותיתן לו כוח מוחלט, תוך שנה הוא יהיה גרוע אף מהצאר עצמו".

הפרשה פותחת במילים: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה:י"ב).

לא לחינם נותן ה' לפנחס "את בריתו שלום". המהר"ל מפראג מלמד אותנו שהשלום נשגב אף מהאמת, כי הוא כולל בתוכו ומשלב אמיתות סותרות, ובאופן אלוהי מאפשר להם לדור בכפיפה אחת ולנו לחיות עם סתירות אינטלקטואליות ורגשיות. לאחר שהרג את יריבו על פנחס להכילו, עליו לראות, כפי שאומר מי-השילוח, נגד מי הוא נאבק, להעריך את זימרי, כי אחרת לא יידע שלווה.

אך יתר על כן, הגמול שה' נותן לפנחס נקרא "בְּרִיתִי שָׁלוֹם": ה' נפגע כל כך כי הקנאה היא הקשה ברגשות: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (שיר השירים ח:ו). הוא חש כה בודד על שהוא השתלח במגיפה שהרגה עשרים ואַרְבָּעָה אָלֶף איש. רק פנחס לבדו הצליח להשיב את חרון אפו של ה' כי היה לפחות אדם אחד שחלק עם ה' את כאבו, והוא היה בודד פחות. ה' והחברה זקוקים לקנאים רדיקליים. הם מסוכנים, זקוקים לריסון, ייתכן ויהיה אסור לתת להם להיות מנהיגים, אבל צריכים לשמור על פתיחות להם, לקנאים מימין ומשמאל ומלמטה ומלמעלה. על-פי הגדרה, לא ניתן לעשות "מכון להכשרת קנאים", זו סתירה, ואי-אפשר "לתת להם מקום". בגלל זה – כל כך חשוב לנסות להקשיב להם, דווקא בגלל שהם עשויים להציב לנו מראה קשה, ודווקא כי זקוקים להם לשמור את החברה מהסתאבות.

"עושה שלום במרומיו – מי שעושה שלום בין אש ומים (חז"ל) – הוא יעשה שלום עלינו". יש אנשים שסבורים שלהבין את הזולת, את האויב, מחליש את האדם. אין זו דעת התורה. שלום הינה תמיד מצב של מורכבות, של הבנה וחתירה להבין את האויב, להכיר במה שכן כן ואמיתי בעמדת ובמעשים של אלו שנלחמים נגד דעותיהם ומעשיהם, וזה תמיד מחזק, לא מחליש את האדם, להבין את הזולת, את האויב. כמו שכתוב בתהלים: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום."

 שבת שלום,

הרב יהושע אנגלמן

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם
• האזינו: מדי שבוע ציונה מידלש והרב קובי וייס מגישים את פרשת השבוע, ברדיו "רוח חדשה" – תחנת קול עמק יזרעאל