הרב דב "דובי" חיון מראה בפרשת חוקת, את היהדות החדשה שנוצרה במדבר הוא קושר בין מות מרים, משה ואהרון לבין הדרך החדשה של זניחת הניסים ומעבר לאחריות אישית וקולקטיבית על מעשי העם. בתוך כך, אנו למדים בהווה, שהיהדות אינה דורשת מאיתנו להכנס לארץ המובטחת, בכדי לחכות לניסים, אלא לפעול דווקא למען תיקון עצמי וחברתי. שבת שלום
מות משה, אהרון ומרים
בפרשת חוקת, בני ישראל מאבדים שניים מהמנהיגים שליוו אותם במשך 40 שנה במדבר, מרים ואהרון. בפרשה אנחנו גם לומדים שמשה לא יכנס עם העם לארץ המובטחת. תיאור מותה של מרים קצר ולא מוזכר בו דבר על התגובה של העם או הסיבה למותה. לעומת זאת, התורה מוסרת כי המוות של אהרון ושל משה הוא תוצאה של כישלון של המנהיגים. אלוהים אומר:
"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם."
המפרשים קושרים את מותם של אהרון ומשה לעובדה שמשה הכה בסלע, אך הם חלוקים בנוגע לסיבה המדויקת: האם הסיבה היא שמשה הכה בסלע במקום לדבר? או כי הוא הכה פעמיים? האם הסיבה היא היחס שלהם לבני ישראל? ולמה נענש אהרון? (אולי זה קשור לעגל הזהב?) וגם: כיצד אפשר להסביר את העונש הכל כך חמור שלא נראה תואם את המעשה? כשאלוהים אומר לאהרון ומשה שהם עתידים למות בטרם הכניסה לארץ, הוא אומר שהסיבה היא שהם לא האמינו בו אך לא ברור מה המעשה שבו הם הראו חוסר אמונה.
ההסברים לגבי מות משה ואהרון, מתרכזים במה שעשו או לא עשו. ניתן לטעון שבנוסף להסברים המקובלים, מותם של שלושת המנהיגים מסמל גם את תהליך ההתבגרות של בני ישראל שבו בני ישראל עוברים ממצב של תלות בנסים ובמנהיגים שנמצאים בקשר ישיר עם האלוהים למצב שבו הם צריכים להישען על כוחות עצמם.
"למה נענש אהרון? (אולי זה קשור לעגל הזהב?) " | בתמונה: צלמית פר מאזור השומרון נמצאה בבמת פולחן בלב היישוב הישראלי באזור ההר. מהמאה ה-12 לפנה"ס. מוזיאון ישראל, cc ויקיפדיה
באר וענן ומן
במסכת תענית בתלמוד, רבי יוסי מצטט את רבי יהודה שאמר:
"שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה."
על באר המים של מרים אנחנו לומדים מהפרשה בגלל הסמיכות שבין מותה של מרים לפסוק "ולא היה מים לעדה." על פי המדרש, בזמן שבני ישראל נדדו במדבר תמיד הייתה אתם באר פלאית ואותה באר ליוותה אותם בזכות מרים כפרס על האומץ והמסירות שלה. מרים והבאר היו נווה מידבר, ותמיד סיפקו נחמה, תמיכה ומקור להתאוששות.
אהרון, האח הבכור של משה ומרים, היה הכהן הגדול. בזכותו ליוו את בני ישראל ענני הכבוד, אשר הגנו עליהם וגם סיפקו להם גשם במדבר. על פי המדרש, ענני הכבוד הגנו על בני ישראל מדברים טבעיים כמו שמש, נחשים ועקרבים. וגם אומרים שהם הגנו עליהם מפני החצים של המצרים.
לבסוף, משה נקשר בנס המן. אלוהים סיפק לעם אוכל מבלי שהם היו צריכים לעבוד או ליצר שום דבר.
התנתקות מניסים ומעבר להישענות על מעשה
תהליך ההתבגרות בו בני ישראל מתנתקים מהתלות בניסים מתבטא בנושא המים שחוזר פעמים רבות בפרשה. אחרי שמרים מתה ואין לבני ישראל מים, בני ישראל רבים עם משה, כמו שכתוב:
"וַיּאמְרוּ לֵאמר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יי וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יהוה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ."
לעומת זאת, מאוחר יותר בפרשה כשבני ישראל מגיעים לבאר מים הם שמחים ושרים:
"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם…וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה."
חלק מהמפרשים אומרים שזו הבאר של מרים שחוזרת בזכות משה ואהרון, אחרים אומרים כי זו באר שחפר אברהם אבינו, אבל יש גם הסבר אפשרי אחר. על פי השיר ששרים בני ישראל הבאר נחפרה על ידי אנשים (חֲפָרוּהָ…כָּרוּהָ). בניגוד לבאר של מרים, זו אינה באר ניסית. בנוסף לכך, התיאור של השירה מאוד דומה לתיאור השירה שהעם שר לאחר נס קריאת ים סוף. שם כתוב: "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת לַיהוה." אבל כאן העם שר בעצמו, ללא משה.
אירוע זה מסמן את תהליך ההתבגרות של בני ישראל, זו נקודת המפנה של בני ישראל. הם הודו ושמחו על משהו שהוא מעשה אדם, משהו שעבדו בשבילו. הם אפילו תארו את המים כ"מתנה" מן המדבר. בניגוד לשירה על הים, בשירה זו אפילו אין זכר לאלוהים.
ביטוי נוסף לתהליך זה—שוב בנושא המים—נמצא בתיאור של המפגש של בני ישראל עם העמים שבעבר הירדן, שם הם צריכים לשאת ולתת עם עמים אחרים בנוגע למעבר על אדמתם והשימוש במים. זה עוד סימן לכך שבני ישראל מתחילים להתבגר ולעשות דברים לבד, בלי שהם צריכים לנסים. הפרידה ממרים, אהרון ומשה לפני הכניסה לארץ, חייבה את בני ישראל לקחת אחריות ולעשות מעשה.
שבת שלום,
הרב דב "דובי" חיון
