בדבר התורה לפרשת "קורח", הרב אהוד בנדל, מראה כי התרבות היהודית מכירה ומוקירה את המחלוקת (כל דף בתלמוד מבוסס על אי הסכמות וחילוקי דעות בין הרבנים). אך השאלה החשובה היא מה מניע אנשים להיכנס למחלוקת? כיצד נוכל להתאגד ביחד ולהתגבר על המחלוקות בכדי להביא לתיקון חברתי?
במבט ראשון, נראית טענתו של קורח הגיונית למדי. כיצד נוכל אנו, הדוגלים בדמוקרטיה ומאמינים בפלורליזם להתנגד לרעיון הנאצל העולה מדברי קורח: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"? ובכל זאת, המסורת היהודית רואה את מרידתו של קורח כאב הטיפוס של "מחלוקת שאינה לשם שמיים".
המדרש מצייר את קורח כדוגמה המובהקת לדמגוג – אדם המשתמש ברטוריקה צדקנית מעושה על מנת להתנגד למנהיגותו של משה ולצבור כוח. אפילו אם טיעוניו נראים לכאורה תקפים, המוטיבציה שלו, מכל מקום, היא שלילית ובלתי הגונה.
הבעיה היא לא במחלוקת כשלעצמה
אין כל פסול בוויכוח שמתנהל בכנות. אדרבא, התרבות היהודית מבוססת כולה על הוויכוח והמחלוקת. כיהודים – כעם ישראל, אנו נושאים את שמו של יעקב אבינו ששונה ברגע שבו אזר אומץ לקום ולהיאבק אפילו עם האל. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב:כט). התרבות היהודית מכירה ומוקירה את המחלוקת. כל דף בתלמוד מבוסס על אי הסכמות וחילוקי דעות בין הרבנים.
השאלה היא מה מניע את האנשים להיכנס למחלוקת. בפרקי אבות אנו לומדים:" כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (אבות פרק ה:יז)
רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה מסביר שמחלוקת שתכליתה היא השגת האמת, היא אכן מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים, אבל אם תכליתה של המחלוקת היא "בקשת השררה ואהבת הניצוח, זה אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך".
פרשנים אחרים שמו לב ללשון המשנה שדיברה על "מחלוקת קורח וכל עדתו". כלום לא ראוי היה לומר מחלוקת קורח ומשה שהם שני הצדדים למחלוקת כמו שנאמר לגבי מחלוקת הלל ושמאי?
המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1879-1809) מבאר שבמחלוקת שהיא אכן לשם שמים, כל צד משני הצדדים החולקים מאוחד בתוך עצמו כי לכולם מטרה כנה אחת שהיא מעבר לעצמם. אבל במחלוקת שכל מטרתה היא רדיפת שררה וכבוד "אזי יש מחלוקת וניגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מעוניין רק בתועלת עצמו ומתנגד לכוונת חברו".
משנה נוספת בפרקי אבות נוקטת בלשון זהה כמעט: "רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם". (אבות ד:י"א)
כולנו, המעורבים בפעילות ציבורית ובחיים קהילתיים, חייבים תמיד לזכור שההתאגדות שלנו תתקיים ותישא פרי רק אם תהיה מונעת באמת ובתמים ממניעים חיוביים של תיקון עולם ולשם שמיים.
שבת שלום,
הרב אהוד בנדל
