בפרשת "במדבר" גייל דימונד מסבירה מהי המשמעות של התיישבות ועקירה. האם המפות השטוחות והמספרים הפשוטים יראו את את הגיאיות והגבעות של העקורים? האם המספרים יסבירו את החוויה של האנשים הפוסעים על הגבעות, את שמחתם וצערם, את הימים והשנים שהם חיו?
בסוף ספר ויקרא מופיעות שתי אמירות ואזהרות מפורשות בקשר לאדמה, בשתי פרשיות:
בפרשת בהר נאמר: "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי." (ויקרא כ"ה:כ"ג) בפרשת בחקתי אנו קוראים על הקללות שיהיו מנת חלקנו אם לא נתייחס לאדמה באופן ראוי: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם–וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְ רָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף". (ויקרא כ"ו:ל"ב-ל"ו)
בפרשת במדבר הופכת האנדרלמוסיה לסדר. בספר במדבר פרק ב' כל שבט נמנה ונספר, וניתנים לו מקום לחנות ודגל. התמונה מזכירה לי את השורות המסודרות של החיילים העומדים דום בטקסי יום הזיכרון.
בפרשת "במדבר" הופכת האנדרלמוסיה לסדר. בספר במדבר פרק ב' כל שבט נמנה ונספר, וניתנים לו מקום לחנות ודגל. התמונה מזכירה לי את השורות המסודרות של החיילים העומדים דום בטקסי יום הזיכרון. הסדר המופיע בפתח ספר במדבר משתקף בחלוקה המסודרת של נחלות לכל שבט בסוף אותו הספר.
אך אני שואלת את עצמי מה עוד התרחש בשעה שהתאספו 603,550 איש. איפה היו הנשים והטף? כיצד פורק המחנה והוקם מחדש? מי בכה? מי מת? מה אכלו ואיפה היו השירותים?
בשבת בהר הלכנו לטייל עם שכנים מיישובנו, צור הדסה. זקנים עם מקלות הליכה הצטרפו לילדים שרצו וקפצו. התחנה הראשונה שלנו הייתה ליד מאהל בדואי קטן. המדריך שלנו הסביר שהקק"ל מסייעת לבדואים להביא את עדריהם לרעות באזור שלנו בעונה זו. הכבשים והעיזים מכלים את הסבך, מונעים שריפות ומאפשרים לצמחיה המקומית לצמוח. רועה זה שב הנה עם עדרו מזה שנים. בקרוב, אמר המדריך, יבוא הקץ על הסדר זה, כאשר תיבנה שכונה חדשה. דבריו עוררו בי חשש: היישוב שלנו נאבק נגד תכנית זו כבר 17 שנה. יזם פרטי מתכנן לבנות דיור בצפיפות גבוהה ולהכפיל את אוכלוסיית היישוב. צור הדסה נמצאת בין שתי הערים החרדיות ביתר עילית ורמת בית שמש. השכונה החדשה עלולה לשים קץ לשקט ולאופי המגוון של הפינה שבה אנחנו חיים.
"לפני 1948, היה כאן יישוב ערבי"
חשבתי על כך בהמשך הטיול. קשישים סיפרו על החיים כאן בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. בסופו של דבר עצרנו והשקפנו על הגבעה. המדריך סיפר לנו: "לפני 1948 היה כאן יישוב ערבי". לא נראו שום בתים. מישהו שאל: "מה היה שמו? לאן עברו תושביו?" שמו היה ראס אבו עמר. תושביו עברו לכיוון בית לחם, לדהיישה.
חיפשתי מידע עליו באינטרנט, וגיליתי של-719 פליטים מראס אבו עמר יש כ-4400 צאצאים. קראתי את סיפוריהם של בני העקורים שחזרו מדהיישה כדי לראות את שרידי כפרם. קראתי שצור הדסה היא "התנחלות ליהודים בלבד על אדמות הכפר". קראתי כיצד יישוב זה ואחרים באזור נפלו באוקטובר 1948.
המפות השטוחות והמספרים הפשוטים אינם מראים את הגיאיות והגבעות. המספרים אינם מראים את האנשים הפוסעים על הגבעות, את שמחתם וצערם, את הימים והשנים שהם חיו. החלוקה המסודרת של השבטים בפרשת במדבר לעולם לא תוכל להעביר לנו את התמונה המלאה של אי הסדר והאנדרלמוסיה המאפיינים את חייהם של העמים והאנשים החיים על פני אדמה זו השייכת לה'.
שבת שלום,
גייל דיימונד
