בתמונה: עו"ד נטע עמר שיף מתדרכת את הפעילים לפני הבג"צ להחזרת זכויות התכנון בשטחי סי לידי הפלסטינים
עו"ד נטע עמר שיף כותבת על הקיום המוכחש של הכפר הפלסטיני סוסיא כמטפורה למאבק הרחב יותר בעד זכויות תכנון בשטחי סי
חכמים ממני כבר ציינו, כי המשפט והמרחב הולכים יד ביד, מזינים אחד את השני, מעצבים אחד את השני. כך האדמה והספר – אם תרצו, על משקל "תורה ועבודה" – הם השילוב המנצח בעיצוב ההווה והעתיד האנושי (ראו הספר החדש והמומלץ של Irus Braverman, Nicholas Blomley, David Delaney, and Alexandre Kedar). השאלה כמובן היא – איזו תורה ואיזו עבודה, ואיך יתכן שבכל שנה אני מוצאת את עצמי בערב פסח על תקן ה"רשע" ששואל – מה העבודה הזאת לכם?
הקיום המוכחש של הכפר הפלסטיני סוסיא בדרום הר חברון
דוגמא מאלפת דווקא לשילוב הרסני של מרחב ומשפט- לניצול המרחב בנימוקים משפטיים מצאתי בהחלטה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי מלפני כשנה, מיום 19.5.13 בעניין הקיום המוכחש של הכפר הפלסטיני סוסיא בדרום הר חברון. התנחלות ישראלית וכפר פלסטיני – אותו מרחב גיאוגרפי, אותו שם – סוסיא, שתי אוכלוסיות – סטנדרטים משפטיים שונים. האחת על חורבות השניה, והאחרונה ממאנת לנפוח את נשמתה באופן סופי. לרקע על המאבק הקיומי של הכפר וההתנהלות המשפטית הן של המתנחלים והן של המנהל האזרחי כנגד תושבי הכפר הפלסטיני כדאי להסתכל במאבק של רבנים למען זכויות אדם – שומרי משפט, המייצגים באמצעות עו"ד קמר משרקי-אסעד את כלל תושבי הכפר במאבק כנגד הריסתו ובעד תכנון מרחבי, והן בסקירה שבבלוג של עידן לנדו "לא למות טיפש". במסגרת המאבק של הכפר כנגד עשרות צווי הריסה התלויים ועומדים בניין כל בתי הכפר, הגישו התושבים הצעות לועדת המשנה לתכנון ורישוי במנהל האזרחי, לתכנון מתארי של הכפר. הועדה, לאחר שישבה על המדוכה החליטה לדחות את חלופות התכנון בנימוקים שאין לתארם אלא כאקט משפיל ומבזה שמעיד על הכותבים יותר מאשר הוא מעיד על נשוא ההחלטה, תושבי סוסיא. אני רוצה לעשות zoom in על תרומתו הספציפית של ניב יערי, נציג היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בגדה המערבית, בהוסיפו נימוק משפטי שתחם את כל שאר הנימוקים הפסאודו-תכנוניים תחת מטרית לגליזציה מדומיינת המגובה בפסק דין של בית המשפט העליון. מדובר בהפעלת המבחן של "המגרש הריק".
צפו: ההיסטוריה של הכפר סוסיא
המבחן של "המגרש הריק"
עלי להתוודות כי לא הכרתי את המבחן ומעולם לא שמעתי על הפעלתו כנגד פלסטינים בכלל ובגדה המערבית בפרט ולפי מיטב ידיעתי הוא מעולם לא הופעל בקונטקסט של בקשות לתכנון של כפר שלם. על כן, לטעמי, מדובר בתקדים מסוכן שיש להתריע עליו. המבחן עצמו נקבע בפסק דין עע"ם 9057/09 אינגר ואח' נ' השמורה בע"מ ואח' שניתן ביום 20.10.10 מפי השופטת מ' נאור. על פי הפסיקה יש להחליט על לגליזציה של בניה ללא היתר על פי המבחן המדמיין את המגרש בו נמצאת הבניה הבלתי מורשית, ריק, כאילו לא היתה הבניה ללא היתר קיימת כלל. במידה ועדיין היתה הרשות התכנונית רואה לנכון לקיים את הבניה הבלתי מורשית, ניתן להכשיר את הבניה ולהעניק לבעלים היתר בניה. במידה שלא, נשלח הבונה להרוס את המבנה ולהשאיר אכן את המגרש, ריק, כפי שהיה טרם הבניה. ומה הבעיה תשאלו? האם לא מדובר במבחן תכנוני-טכני סביר? ובכן, לא! הכרה בסיסית של ההיסטוריה של הכפר הפלסטיני סוסיא, שהכיבוש הישראלי בשנת 1967 והקמת ההתנחלות סוסיא בשנת 1983 נחתה עליו כרעם ביום בהיר, איננה מאפשרת את התרגיל הדמיוני של המרחב הריק. המרחב בסוסיא מעולם לא היה ריק, ככל שמדינת ישראל נוגעת לעניין, כיוון שהוא הקדים את תפיסתה הצבאית את השטח.
המרחבים המדומיינים הניבטים מפסק דין אינגר, כך נדמה, הם מרחבים שהבניה בהם נעשתה במסגרת הריבונות המדינית, ולא טרום קיומה. על כן, יישום המבחן במקרה המציאות המרחבית של הכפר סוסיא בשטח הגדה המערבית תחת כיבוש ישראלי הוא פסול מעיקרו ונגוע בתפיסות קולוניאליסטיות של terra nullius על פיהן האדמה בשטחים החדשים לא שייכת לאף אחד, היא בתולית וריקה, מחכה לאדם הלבן שיעבד אותה ויגשים את יעודו בה. בנוסף, רגלי המבחן נעוצות עמוק בתוך מרחב ישראלי-יהודי ברור וגלוי, בו ההנחה היא, כי לאזרחי המדינה ייצוג במוסדות התכנון, המבוססים על מערכת פוליטית דמוקרטית. במקרה זה הדמיית המגרש הריק היא תרגיל באכיפת שלטון החוק. במקרה דנן, החלת פרשנות משפטית על המרחב הפלסטיני היא עוול צרוף. המרחב הפלסטיני בשטח סי מורכב מכפרים לא מוכרים שלתושביהם אין אף ייצוג במוסדות התכנון, ומערכת התכנון היא צבאית במהותה. הדמיית המגרש הריק היא הדמייה של כובש את העדר קיומו של הנכבש. הדמייה של אין כיבוש, של אין סכסוך או יותר נכון, של נצחון מוחץ של הכובש. על כן, אין מדובר באכיפת שלטון החוק.
צפו: מדוע זכויות התכנון הפלסטיניות רלבנטיות לחיינו
התרגיל הדמיוני-מרחבי
התרגיל הדמיוני-מרחבי הוא בעצם בזיון החוק המחייב את המפקד הצבאי להגן על האוכלוסיה האזרחית, לשמור על הסדר הציבורי והחיים האזרחיים שלה, לאפשר לה להתפתח ולקיים את עצמה בעצמה, ככל הניתן בנסיבות של משטר צבאי. החלת המגרש הריק היא בעייתית מהיבט נוסף. המגרש, במידה ונדמיין אותו ריק מתושבי הכפר הפלסטיני סוסיא הרי לא ישאר באמת ריק אף לא לדקה. באופן מיידי יחדרו אליו תושבי סוסיא היהודית הטוענים לבעלות על הכתר. משמעות החלת המבחן המשפטי-טכני כביכול, על הכפר סוסיא, לדמיין את המגרש עליו מתגוררת שארית הפליטה הפלסטינית מהכפר סוסיא הפלסטיני ריק ונקי, היא, בעצם, שהמרחב הפנוי מוכן ומזומן לגאולת הקרקע על ידי מתנחלים. האם המציאות המרחבית-משפטית הזו נעלמה מעיני הועדה? הפעלת מבחן "המגרש הריק", לשיטת ניב יערי, הינה אך כלי תכנוני כביכול, "לקבוע האם ישנה הצדקה תכנונית לבניה מהסוג המבוקש במקום הספציפי". וכך, תחת מסווה של מבחן אובייקטיבי נטול משוא פנים, מסתתרת מדיניות ברורה של מחיקה היסטורית, תרבותית וחברתית בת דורות. אין ספק, כי במידה שהשימוש במבחן זה יגבר, מדובר בדוקטרינה של השכחה והעלמה, שאין לה אח ורע בשיח התכנוני בגדה, כשהיא מופעלת כנגד אוכלוסיה ילידית בכלל, וכנגד כפר שלם בפרט.
אמירה קטנה בפסק דין אינגר ממנה התעלם ניב והתעלמה הועדה. בפסק דינה קובעת השופטת נאור, כי "יחד עם זאת, כיוון שהמדובר בהפעלת שיקול דעת בוודאי שאין לומר כי לעולם לא תוכשר בניה בלתי חוקית. …העניין ייגזר בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ויש להתוות את הדרך ממקרה למקרה." (שם, פסקה 30).
שיקול דעת כזה, כך נראה, למצער, לא הופעל. חמור מכך המצב, אם אכן הופעל. למי שאכן מכיר בחשיבות שלטון החוק במרחב הישראלי-פלסטיני המסוכסך בגדה המערבית ברור, כי מעבר לאי ההכרה בכפר הפלסטיני סוסיא, ואפילו מעבר לציניות האכזרית שעל חורבות הכפר הפלסטיני שסבל גירושים אלימים של תושביו, הוקם אתר ארכיאולוגי לשימור המסורת היהודית, תוך מחיקת המסורת הפלסטינית, הבעייתיות היא בעצם התבססות משטר ההפרדה על מראית עין של שלטון החוק. נימוקים תכנוניים לכאורה, הפניה לפסקי דין של בית המשפט העליון והחלת פרשנות משפטית שבונה מרחב דמיוני טהור, נקי מערבים.
